שלחנו את גלעד צוויק וטל גטרייטמן להתחזות לתיירים שבאים לישון ולבלות בתל אביב, הכנסנו אותם לשני הוסטלים מרכזיים והכרחנו אותם לנסות להבין מה סוד הקסם של תל אביב, ולמה התיירים (בדרך כלל) אוהבים אותה, כלומר עד שמתחילים לדבר איתם פוליטיקה
הצד שלה
לא ידעתי כיצד לדמיין את הסופ"ש הקרוב בו אבלה בקרב תיירים ואתנהג כאילו גם אני תיירת בארץ. עם סיפור הכיסוי הנכון אני יכולה להיות מכל מדינה שארצה.
לתיירים סיפרתי את מה שאימא שלי אמרה לי לספר: "תגידי שאבא שלך נפאלי, שאימא שלך ישראלית ושגידלנו אותך בגואה ואחר כך עברת לדלהי". האמת אני מכירה את דלהי כל כך טוב עד שההודית שהייתי איתה בחדר (מי היה מאמין שזה יקרה?!) התרשמה מהידע הרחב שיש לי.
12:30- צ'ק אין
נכנסתי להוסטל עם מבט מתנצל בפני הבחורה בקבלה שבחנה את הדרכון שלי, ישראלי טהור אבל לה זה לא אכפת. היא מספרת לי על חוקי המקום ומבהירה שלא יבואו להתארח אצלי חברים. רציתי להגיד לה שלא אומרים לישראלים מה לעשות, אבל לא רציתי להיחשף. במסדרונות תלויים דגלים מכל העולם מקושקשים בחתימות של כל המבקרים. למקום מגיעות חבורות של תיירים ומכל עבר שומעים אנשים מדברים בכל מיני שפות. פתאום התחלתי להתרגש.
נכנסתי לחדר בו התארחתי – חדר משותף יחד עם עוד שש בנות. לא ישנתי כך מאז הטיול השנתי והרגשתי ממש כמו בריאליטי שכולן מחכות למתמודדת החדשה.
הבנות בחדר בחנו אותי ואני אותן. עכשיו אני הזרה כאן. בחדר המשותף שכבה על אחת המיטות , קרולין (19) מגרמניה, עם רגל נפוחה. "נפצעתי במשחק כדורגל", סיפרה לי. אמרתי לה בצחוק שזה מה שקורה כשמשחקים כדורגל עם הבחורים הישראלים.
"הם היו פלסטינים למען האמת", הפתיעה אותי.
"הם נחמדים שם ברמאללה?", שאלתי, "יותר מהישראלים?"
"טוב זה כמו שאני אשאל אותך את מי את אוהבת יותר נפאלים או הודים. הם אנשים מקסימים".
15:00- ישנים במזגן
ירדתי לעבר החדר המרכזי, שנראה כמו סלון ענק, בו יש ספרים, טלוויזיה, שולחן ביליארד וריכוז משמעותי של אנשים. צהריים ומאוד חם. בשעה כזו רוב התיירים היו בים או נמנמו במזגן. שני בחורים ישנו על הספות, ואנשים שוחחו ביניהם בשקט. שעמום גדול. ובכן, הגיע הזמן ללמד את התיירים האלה דבר או שניים על ישראליות. זה הזמן להתאגד לחבורה.
"אז מה עשיתם היום?", התפרצתי בחוצפתי הישראלית לשיחה של שלושה תיירים גבר ושתי נשים, "נכון שחם מדי אפילו ללכת לים?"
הם הסתכלו עליי עד שהבחור מהחבורה דיבר, "אני דווקא אוהב שחם כאן אבל קשה לי עם האנשים שמשחקים במשחק עם הכדור", אמר במבטא צרפתי (בלגי) והניף את ידו באוויר כאילו הוא חובט בכדור. "מטקות", סיננתי לעצמי, "אבל הבנות בישראל מאוד יפות", ניסיתי לשבור עוד יותר את הקרח האירופאי.
"הישראליות נשים מאוד יפות", אמר ופער עיניים, "כי כולם מעורבים כאן", הסביר לי.
"לא, הן מאוד שמנות", אמרה אחת מהבנות, ניקול תיירת מאיטליה. "זה כאילו שלאף אחת לא אכפת איך היא נראית בחוף וברחוב. כמה שיותר צמוד על הגוף יותר טוב", צחקנו תוך כדי שמתחתי את החולצה שלי וזזתי בחוסר נוחות.
17:30- מטבח– אם יש מקדונלדס אז זה אמריקה!
במטבח המשותף של ההוסטל, שהיה מלא במצרכים של אנשים מהסופר ואריזות T.A מהמסעדות השונות, עמל על ארוחת שישי ג'ף, בחור בן 45 מארה"ב. "אני מכין עוף מטוגן נוסח טנסי". תוך כדי שעזרתי לו לקצץ בצל ולהכין סלט סיפר לי את סיפור חייו. ג'ף בא לארץ לתכנן את העלייה של משפחתו לישראל לקראת חודש אוקטובר. הוא הראה לי תמונות של משפחתו. "אני מחפש בית באזור הצפון באיזה כפר שקט….רחוק מתל אביב".
שאלתי אותו אם לא יתגעגע לארה"ב?
"יש פה מקדונלד'ס! מבחינתי זה אמריקה!", צחק בקול רם והגיש לי צלחת עוף. רק אז התוודיתי בפניו שאני צמחונית ובטח נתראה מתישהו בארץ… במקדונלד'ס.
19:00- שעת שקיעה על הגג
על הגג אפשר להרגיש הקלה בחום המעיק. מספר קטן של תיירים מתקבצים עם בקבוק בירה ובוהים בנוף של הים. דומיניק, בחור גרמני שזו הפעם החמישית שלו בארץ, מנסה לשבור את הקרח איתי: "זה המקום הכי טוב בעולם", הוא אומר, "מכל המקומות שראיתי בחיים ישראל זה הבית". אל השיחה הצטרפה עוד תיירת מצרפת, סופי, ומדיבורים על השואה התחלתנו לדבר על אהבה, סקס גברים ונשים. הערב גלש ללילה ואני וסופי נותרנו לבד, וכמו שתי חברות טובות משכבר השנים דיברנו על מה שבלב.
22:00- המרדף אחרי האיטלקים
כשלסופי יצאו הדמעות הראשונות (ככה זה שיחות על גברים בדרך כלל) הבנתי שזה הזמן שלי להיות ישראלית אמיתית ולהיות לה לאחות.
"אנחנו חייבות ללכת לשתות!", הכרזתי בקול ולקחתי אותה לבר המקומי, בבר קיבלתי תפריט באנגלית, הסתבכתי איתו, ולחשתי בעברית למלצרית "פשוט תביאי לי גולדסטאר וזהו!"
תוך כדי שאנו מתחמקות ממבטי הגברים הבנתי שאני וסופי מכירות יותר ממה שנדמה לנו. לה יש את הגבר הצרפתי שלה ששבר לה את הלב ולי? גם, ברוך השם.
09:00- צ'ק אאוט
בוקר. התעוררתי לכל זמזום שיר של אחת הבנות לאחר שבלילה שתיתי יותר מדי. "את באה לים יקרה?", שאלה אותי עוד לפני שפקחתי עיניים, "אני באתי עד לארץ רק בשביל הביקיני", התהדרה בגופה החשוף, "בניו יורק אני לא יכולה ללכת כך. גם אין ים וגם כי זה יעצבן את כולם. אני חסידה של ברסלב את מבינה?"
הצד שלו
חמישי, 5 אחה"צ – הכנות מטרידות
סוף השבוע מתקרב בצעדי ענק, וההכנות לקראת הלילה בהוסטל מעלות הילוך. האתגר הגדול ביותר שניצב בפניי הוא סיפור הכיסוי שלי. כדאי לבוא מוכן לשאלה הראשונה שעולה במפגש בין תיירים – 'where are you from?'.
6 וחצי – הענק בגנו
מברשת ומשחת השיניים כבר ארוזות, כמו גם בגדים לערב. לקחתי תיק קצת יותר גדול מהנדרש כדי להעניק לאיש מהצד את התחושה שאני תר את ארץ הקודש זה זמן מה. באופן בלתי מוסבר, כבר בדרך להוסטל (עשר דקות בהליכה איטית מדירתי בכרם התימנים), נכנסתי לאווירה של תייר "איים טוני, פרום קרואטיה".
7 בערב – זהות בדויה
בכניסה להוסטל שלפתי את דרכוני הציוני שהתמזג באופן קוסמי עם זמן ארוחת הערב של דיירי ההוסטל. אף אחד מהם לא יכול היה לפספס את הרגע שבו רועי, מי שהתברר כבעלים של ההוסטל, טפח על שכמי ובקול רם וסמכותי פנה אליי בעברית: "אתה משלנו! מה אתה עושה בהוסטל?". טוני מקרואטיה מת. יחי גלעד – ישראלי המתגורר בניו יורק.
10 בלילה – שיטת המיטה החמה
בתיאוריה, לפי ההזמנה שביצעתי, הייתי אמור לישון בחדר של שישה אנשים. בפועל, התברר לי כי אני חולק חדר עם עוד 13 נפשות – הישנים בשבע מיטות קומתיים. אם לא הייתי ישראלי, זה היה יכול עוד להפתיע אותי. כשהגעתי לחדר, התברר לי כי אני אמור לישון באחת המיטות העליונות, הפחות אהובות עליי. לפחות התנחמתי במזגן שפעל במלוא העוצמה. במקלחת, השתעשעתי לראות מדבקה בה נכתב כי "ישראל מתייבשת. התקנות מאפשרות עד 10 דקות מקלחת". רק היה חסר לתלות את פניה המתבקעות של רננה רז כדי להפוך את חווית המקלחת בהוסטל לסצנה המפורסמת מפסיכו. אני יורד לחצר עם שני בקבוקי בירה שהבאתי מבעוד מועד. למגינת ליבי, אני לבד בחצר. מסמס לטל, שותפתי לפרויקט, שמשעמם.
23.00 – מרוסיה באהבה
יש לא מעט דברים שישראלים יכולים ללמד אירופאים – לשתות זה לא אחד מהם. זו דרך אלגנטית לומר שהשעמום פג, ואני כבר די שיכור. קבוצה של ארבעה גרמנים בתחילת שנות ה-20 לחייהם יושבת לידי, כשכל אחד מהם חמוש בשלושה בקבוקי גולדסטאר ובשקית דוריטוס. "הישראלים כל הזמן אומרים שכדאי לנו לאכול במבה", מעיד שטפן (20), ומנמיך מעט את קולו כדי להפחית את הפגיעה ברגשותיי הפטריוטיים: "אבל זה לא כל כך טעים".
במבה אולי פחות אהודה בקרב הגרמנים, מה שאי אפשר לומר על יחסם לנשים הישראליות. כמו גרמנים טובים, הם מבררים איתי בדקדקנות מה ישראליות אוהבות שאומרים להן ("לא הייתי מאמין שאת ישראלית"), וגם מה לא ("את תזמיני בסיבוב הבא?"). אחד הגרמנים מצביע על שטפן, המתנשא בקושי ל-1.70 מטר, וצוחק עליו שבישראל תהיה לו סופסוף הזדמנות להתחיל עם בחורות שהוא גבוה מהן. כולם צוחקים, כולל שטפן.
"למה שמישהו ירצה לפגוע בעיר הזו?", תוהה אחד מהם. בעוד הקסאמים והגראדים אולי לא מרגשים את הגרמנים, המחירים הגבוהים בעיר מוציאים אותם מדעתם. "אפשר לחשוב שהכול פה מיוצר מזהב", אומר אחד מהם, ונדהם לשמוע כי המשכורות בישראל נמוכות משמעותית מברלין. "אם הייתי חי פה באותה רמת חיים שאני חי בברלין – כבר הייתי הומלס".
12.30 – האג זה כאן
בסצנה שמזכירה מעט את דמותו של קרמבו והמתנדבת השוויצרית ממבצע סבתא, גם אלודי, אחת מהצרפתיות שאני משוחח איתן, נלהבת לצפות בתמונות וסרטונים משירות המילואים האחרון שלי לפני מספר חודשים. היא נעצרת על תמונה המתעדת אותי עם חבר במהלך פעילות מבצעית בשטחים, ואומרת לי בחיוך "תיזהר שלא תגיע להאג" – בהתייחסה כמובן לבית המשפט הבינלאומי לפשעי מלחמה. אנחנו קמים לרקוד, ובמקביל אני קולט שניים מהגרמנים, אחד מהן שטפן, רוקדים גם הם עם בחורות, שבעין בלתי מזוינת נראות ישראליות. גרמני שלישי, שיכור כלוט, קופץ עליי משמחה וצועק "תל אביב איז פאקן אוסום", כשכולנו נדבקים באנרגיות שלו.
8 בבוקר – נפרדנו כך
מקהלת נחירות באוקטבות משתנות חודרות עמוק לאוזניי. תהליך ההתעוררות הבלתי-רצוני מתעצם כשאני מתוודע לקוצרה של המיטה, ולחום שמציף אותי בעקבות ההנגאובר והמרחק מהמזגן. סריקה של החדר מגלה כי כל הגרמנים שבו בשלום לבסיסם, וכך גם אלודי וחברותיה מצרפת. לפתע אני חש בצורך עז ללכת לשירותים, אך הוא בדיוק נתפס בידי בחור שלא זיהיתי מאתמול. ניצני תסכול עולים בי, ואז עולה לי בי ההכרה שבמרחק 400 מטר יש מקום די חביב, עם מיטה גדולה ומזגן טורבו, שאני אפילו משלם עליו שכר דירה לא ממש נמוך. להתראות הוסטל, שלום בית.
