בכנס השנתי של המטפלים הפסיכואנליטיקאים בישראל בעקבות המלחמה – הוכרז על 'מותו של הפוסטמודרניזם', דובר על 'בגידת האינטלקטואלים', וגם ניסו לאבחן 'האם מדינת ישראל לוקה 'בנוירוזה הגורל' ? ברקע זה נחשפו מחקרים על 'ילדי השבת השחורה', דובר על שתף העדויות תחת הכותרת 'קולות מן הממ"ד' ונקבע כי 'ב 7 לאוקטובר צפו על פני השטח תכנים לא מודעים ופרוורטים. חומרים שנגישים למיסטיקנים ולחלקים הפסיכוטיים של הנפש הפכו לנחלת הכלל"
אורחת הכבוד של הכנס השנתי של 'המכון לפסיכואנליזה בת זמננו' שהתקיים בשבוע שעבר הייתה התיאורטיקנית וחוקרת מחשבת ישראל, פרופ' חביבה פדיה שפתחה ואמרה לנוכחים, "האם ניתן בתקופה זו לגשת אל מלאכת הריפוי בדיבור כאשר בזמן זה מעגלי הדיבור הכלליים של אותו 'סדר סימבולי' נמצאים בהתפרקות, איום ושבר ? אין לנו תחביר שיכול לבטא את מצבי השתיקה או הלא מודע שמציף הציבוריות הישראלית ברגשות של פחד, כאב, זעם וברמה עולמית: שנאה.
פדיה מדברת לא רק על משבר של השפה אלא גם על משבר במימד הזמן: "הזמן המפוצל נעצר אצל כל אדם בצורה אחרת. כל אדם שנפגע, כל משפחה שנפגעה חיה בשעון פרטי משל עצמה. כך גם בנוגע לזמן הכללי שגם הוא קפוא, שבור ומפוצל בין הזמן 'הערבי' לזמן 'היהודי' . בין זה הפלשתיני לזה הישראלי בהם כל אחד שואב את הנראטיב שלו 'מהמסמנים' שלו שמייצגים את הטראומה של כל אחד. אז יש 'שבר בזמן' ובמרחב הממשי הצפון והדרום מוגדרים כאזורי אסון. אנחנו שמים לב לתהליכים שקטים לא מודברים כמו תמותה עודפת של הורים מבוגרים שפונו מהצפון. צריך לשים לב להנחות היסוד האינטלקטואליות שהן בבסיסו של המובן מאליו והשיח הזה מתמוטט לנו מול העיניים. הוא נוגע באתוס של התקופה
פדיה מתארת כי "לנוכח הממשות הגופנית של משפחות השכול ולמול פנטזיית ה'פייק ניוז' שהופך לנגד עינינו לתשתית התייחסותית לממשי. אנחנו נמצאים בסיטואציה היסטורית שונה שמהווה לדעתי סממן לסיום העידן הפוסט מודרני", פדיה מסבירה כי, "מפנה העל האידיאולוגי נבנה על פאטזמות (מציאות מדומיינת) אלו יכולות לעורר פסיכוזות של שנאה המונית ולנוכח סכנה של פרשנויות גזעניות של הדת. בין בישראל ובין בעולם. "המשימה כיום" אליבא דה פדיה, "היא להציב אופק של תקווה. עלינו להתמודד עם הסכנות שהתהליכים המשטריים והפוליטיים חושפים עומק דתי שהתהום שלו הוא חזון אפוקליפטי, לא רציונלי ברמה של רצון לכבוש את העולם"
פרופ' פדיה עושה הקבלה בין הטראומות השונות שחווינו במהלך ההיסטוריה: "הטראומה שהתחוללה השנה היא שווה בגודלה לטראומה הבינדורית של שני העמים שתחילתה במלחמת העולם השנייה עבורנו ולפלשתינים ב 48".
כאחת האינטלקטואליות החשובות בישראל, פרופ' פדיה מפנה אצבע מאשימה אל עבר הפניית העורף של האינטלקטואלים: "בגידת האינטלקטואלים זה לא רק המקום שהם לא מתייצבים או מפגינים למען הדבר שהם מאמינים בו אלא הרגע בו השיח הביקורתי שזור בתהליכים פוליטיים – גלובליים שהם אולי אינם מבינים לאשורם. כי כאשר 'ההמון' המגיב לאירועים הוא לא יותר מאשר צבא בוטים בתשלום שמונעים ע"י משטרים ותאגידים, אלו מקבלים את הגיבוי של האינטלקטואלים וזה הופך להיות המטריצה שמאפשרת לייבא את האינתיפאדה לקמפוסים במערב אז זו טעות ענקית. ואפשר להתנגד למלחמה ולתמוך בישות פלשתינית במנותק מהשאלה: 'האם אנחנו לא מעמידים את הכלים האינטלקטואלים שלנו לרשותו של ארגון טרור עולמי ? כך שבמקום שאותם כלים ישמשו לביקורת הם משמשים לסימון מחודש של מטרה סימבולית כמו השמדת היהודים או מדינת ישראל".
פרופ' פדיה מציינת שבהפוך על הפוך דווקא אותם קולות פרו חמאס של השמאל הרדיקלי עלול להביא לתנועה הפוכה: "ברור שמגמות כאלו יוצרות 'היזון חוזר' שעלול להוביל להקצנה של הימין הישראלי ושל החרדות שלנו כעם. לסיכום אומר כי הנחות היסוד של העידן הפוסט מודרני הגיעו עד כדי אבסורדום לכן צריך שיח חדש ואין כרגע אינטלקטואלים בעלי שיעור קומה שמסוגלים לחשוב מחדש את השיח הפוסט מודרני ולהציע משהו אחר".
הכנס אליו הגיעו בכירי הפסיכולוגים לווה בשיחות ופאנלים מרתקים ברוח התקופה. ד"ר אורנה ראובן דיברה על 'ילדי השבת השחורה'. ד"ר רוני כרמל שוחח על האלבום הנבואי של אביב גדג' 'עולם מופלא, היכן אתה?' שיצא 20 יום לאחר השבת הטרגית שבו השיר 'הכוכב השקט' מצא דרכו אל הפלייליסט: "ב 7 לאוקטובר נפרץ 'מחסום המגע' (שמפריד בין המודע לתת מודע) תכנים לא מודעים, פרוורטים ופסיכוטיים פרצו. חומרים שנגישים למיסטיקנים כמו אביב, ולחלקים הפסיכוטיים של הנפש הפכו לנחלת הכלל".
יפה פרץ צדוק דיברה על כך שבתהליך הטיפולי 'החייל אינו מתפנה מהטנק למציאות, אלא מהטנק אל אביו, או מאויב שהרג אל כל מי שהרג אי פעם בדמיונו".
הפסיכואנליטיקאי עמנואל עמרמי יחד דיון למושג השנוי במחלוקת בהיסטוריה הטיפולית : 'נוירוזת הגורל" או "כפיית הגורל" שבו פרויד מתייחס למקרים של אסונות חוזרים ונשנים הפוקדים אנשים מסוימים במהלך חייהם. לדעתו, "הרושם שמתעורר לגביהם הוא שמדובר בגורל שרודף אותם, מעין קו דמוני בהתנסויותיהם, והפסיכואנליזה סברה מראשיתה שמדובר בגורל שבחלקו הגדול נגזר על ידי אדם עצמו ונקבע על ידי השפעת ילדותו המוקדמת"
עמרמי מציין, "בעקבות האסון ההמוני שכולנו נתונים בעיצומו, עולה הפיתוי להשתמש במושג הפסיכואנליטי הישן הזה, הפעם ברמת הקולקטיב הלאומי. אי אפשר להתעלם מהעובדה שההיסטוריה הארוכה שלנו רצופת אסונות חוזרים ונשנים. יתרה מזאת, עצם הקמת המדינה כוונה מלכתחילה לשינוי הגורל החזרתי הזה. אולם, למרבה הצער, שוב אנו מוצאים את עצמנו מוכי גורל, אם כי, ללא ספק, במקום שונה מזה של הדורות הקודמים. בכל מקרה, נראה שיש טעם לפתוח בבירור אנליטי האם מתקיימים בנו דפוסי נוירוזת הגורל ?".
בשבוע הראשון למלחמה פנה עמרמי למלונות מפונים באילת, שם התנדב בהגשת עזרה ראשונה טיפולית ותוך כדי שמיעת העדויות הוא נחשף לדברים שהוא אינו רגיל להם 'כמטפל תלאביבי'. "הם דברו על תחושת השליחות שמשותפת לכל מי שגר בעוטף". הוא מציין ומוסיף, "הייתה בהם איזו תחושת חוסן פנימי שמחובר לקרקע, תחושה של מחויבות לדורות קודמים דברים שמעולם לא שמעתי בקליניקה שלי בתל אביב". עמרמי החל בעקבות הדברים הללו לתהות "שהאם על אף היותנו אנשים משכילים, נאורים, מעשיים במידה, אירוניים ואפילו ציניים כראוי לליברלים קוסמופוליטיים ביחסם לסיפורים אנכרונסטיים כאלו, האם ייתכן שעמוק בלב הלא מודע שלנו אוחזת בנו מחויבות בלתי ניתנת להתרה לחזור שוב ושוב על הניסיונות של האבות המדומיינים שלנו עברו, ולהתעקש, קשי עורף שכמותנו, לראות את עצמנו כאילו זה אנחנו הגיבורים הקדושים של אותם נראטיבים ? אני מבין שזה נשמע מטורף אבל מה הרווח הנפשי שיש לנו מזה ? טוב זה לא קשה להסביר מבחינה פסיכואנליטית: הגרנדיוזיות הנרקיסיסטית של רעיון השייכות לעם נבחר שובה בקלות את תת המודע שלנו. הנוירוזיה הזו מלהקת את האדם לתפקיד של קדוש".
אחד הדברים שעולים בפאנלים הוא ההיחשפות של המטופלים לסיפורי הזוועה וההתעללות שחוו הנרצחים והחטופים כך בשני מקרים שהוצגו מתואר כיצד מקרי האונס הציתו מחדש טראומות חבויות של אונס בילדות, כיצד מקרי הזוועה צפו מעלו מחדש כפנטזיות של סבל והנאה: "איש היי טק שהוא גיי סיפר על מחשבות שעלו אצלו בו הוא מדמיין עצמו 'מתנדב' להיאנס במקום האוגדונר".
בהרצאה 'קולות מתוך הממ"ד' של ד"ר חנה אולמן היא מנסה "לחבר את השברים שהתגלעו בחיינו. בראש ובראשונה המפגש עם האכזריות והרוע המוחלט שאיננו אלימות פונקציונלית שמנסה לקדם אינטרסים אותה אנו מכירים היטב. אלא רוע לשם רוע, דחף מוות טהור, קדושת המוות במקום קדושת החיים. 'מי האיש החפץ חיים' נאמר במקורות 'סור מרע ועשה טוב' אבל מה עם האיש שאיננו חפץ חיים, שהמוות הוא לו האלוהים. השבר הוא עצם הרעיון של מדינת ישראל כמקלט בטוח שמשמעו אובדן האמון במדינה 'כאם' המפקירה את ילדיה. ועבור רבים השבר המפחיד לא פחות הוא נטישת הרעיון של קיום בשלום ואבדן התקווה לחיים שלוים. ואם זאת העוצמה שהתגלתה בחברה האזרחית מחזירה את האמון בכוחות החיים של החברה הישראלית".
"המלחמה", כתב פרויד ב-1915, "התירה מכבלים את הרוחות הרעות שבתוכנו, שהאמנו שבמשך מאות שנים הצלחנו לרסן". ובטקסט אחר מאותה שנה הוא מוסיף נבואה פסימית: "הנפש הפרימיטיבית היא, במלוא מובן המילה, בלתי ניתנת להשמדה".
"איך נצליח אנחנו היום" כותב ד"ר גד בן שפר, "נוכח כפיית המוות והחזרה מסביבנו ובתוכנו, לממש את חזון החיים ולקום מתוך הריסות הנפש?"
