"מתייפה מיום ליום, בקולך אומרת רוך וקושי", זוכרים את השיר הזה של אמדורסקי? איזו נגינה יפה זו באוזניה. גם המשמעות מדהימה וגם המצלול של כל המשפט הזה. דמיינו שאתם נינוחים על הספה, כשבחוץ כבר מתחיל לטפטף כמו שעכשיו. הוא מתקרב אחרי שיצא מהמקלחת וכל האדים עוד עליו. רגע אחרי שהוא מכסה את חלקו התחתון במכנס פליז אדום הוא מקרב אתכם אל החזה שלו ואומר את זה. לא תמותו? בחיים האמיתיים זה לא באמת קורה. המילים יהיו שונות ואולי ארוכות ומסורבלות ולא יהיה להן אותו מצלול. אבל הייתי מוותר על המצלול עבור המשמעות. עכשיו אחרי שהלאתי אתכם בפנטזיות ששייכות לסרטי דיסני של שנות ה – 90 אגלה לכם שאני ממש לא בטוח שאני מתייפה מיום ליום או אם בקולי יש בכלל רוך או קושי. מה שאני כן יודע זה שגם אם הייתי מסעדה ותיקה שקיימת כבר 20 שנה, לא הייתי חייב "להתייפות". כי אם את טובה כפי שאת ונשארת במחוזותינו על אף ריבוי האיטלקיות המפונפנות בעיר, אז כנראה שאהבו את הרוך שבך, גם אם היה קצת קושי.
זה היה ביקורי הראשון בפסטה מיאה הנוסטלגית. כל כך הרבה זמן היא חיכתה לי ואני פשוט לא הגעתי. כשעמדתי על מפתן דלתה יכולתי לשמוע שהיא אומרת לי: " לקח לך זמן, אבל בוא תכנס, יש לך מקום" כן גם למסעדה יש קול, אם יש לה אופי אז היא יכולה גם לדבר. בחוץ הייתה אווירת מיני קריסמס מבלי להתכוון, קישוטים ואורות קטנים. לרגע נדמה היה שאנחנו לא ברח' ווילסון בת"א אלא בכפר ורנאצה אשר שוכן בצ'ינקווה טרה. עוצרים לאכול ארוחה אותנטית, עד שנמשיך בסיור סביב הבתים הצבעוניים. נכנסתי עם זוג הבנות השווה ביותר של ראשון לציון אל תוך מקום צפוף וחמים עם רהיטי עץ ותיקים ומנורות אדומות קטנטנות. על השולחנות הונחו פלייסמנטים חומים כאלו של פעם, תמונות ממוסגרות ישנות על קירות הלבנים העתיקות. בכניסה מוצגות לראווה כל סוגי הפסטה הביתית שניתנות גם לקנייה ובקבוקי היין האיטלקיים ממסורת כזו או אחרת במדינה ההיסטורית הנפלאה הזו.
" אם השולחן צפוף לכם נעלה אתכם למעלה, אבל כאן השירות בטוח יהיה יותר טוב" אני מת על זה שכנים איתי ככה. כן נכון, זה קשה יותר למלצרים לעלות ולרדת עם מנות ולספק את כל צרכי הסועדים למעלה, כשהם צריכים להיות בעיקר..למטה. פינו גריג'ו צונן התארח על שולחננו והזהיר אותנו מפני הפחמימות הבאות עלינו ל..הבאות פשוט. אבל אנחנו לא שמענו בקול פכפוכו והופ! נחתה עלינו פוקצ'ת הבית. האמת שהסתקרנו מאוד לגבי הפוקצ'ת פונגי שהייתה בתפריט אבל קיבלנו את רוע הגזירה ונשארנו עם זו הרגילה. שהייתה חביבה, טעמתי עסיסיות ממנה. עם סלסת העגבניות היא עשתה את העבודה.
בזה אחר זה הגיעה החוליה הראשונה. הגיעה עם חיוך. המלצרית הייתה מתוקה ממש. הטיפה חוסר ביטחון הזה שהביעה זה מקסים אותי ממש. כי זה לא מתיימר.
אז החוליה כללה: סלט קפרזה, קרפצ'ו בקר וארנצ'יני. כן, ארנצ'יני – מה אתם לא יודעים מה זה?! גם אני לא ידעתי עד אתמול. סלט הקפרזה מוצג בתפריט כמורכב מכל מיני סוגי עגבניות. אם אתם שואלים אותי יש עוד כמה סוגים שאפשר היה להכליל ב – "כל מיני". מנומרות למשל. משהו שקצת יבדיל אותו. חוץ מזה הוא היה קלאסי וטעים והגיע עם פוקצ'ה קטנה משלו. יוצא לי פעם בכמה חודשים לחטוא ולטעום משהו בשרי. מודה. אני לא אזמין את הבשר אף פעם בעצמי וכמעט תמיד הוא כבר גם לא מגרה אותי. אמש טעמתי מהקרפצ'ו סינטה שהגיע עם טוסטון אורוגולה, צנוניות, שמנ"ז ופרמז'אנו. לא אשקר, הוא היה מעולה. בדרך הביתה חשבתי על זה, על אם זה היה צריך לקרות. אין לי תשובה לעצמי עד רגע זה. אם להשוות לתקופה בה אכלתי בשר באופן קבוע, הוא היה אחד הטובים, התיבול שלו היה מדויק, פשוט ולא מתחכם. במובן הטוב. מהארנצ'יני היו לי ציפיות גבוהות. כי הוא ישר קרץ לנו מהתפריט והבנות חשקו בכדורי הריזוטו הללו כמו שאני חושק בחופשה חלומית ורומנטית בפוזיטנו. כדורי הריזוטו ממולאים במוצרלה וזיתים ומונחים על רוטב עגבניות ופלפלים. כולי משתוקק לומר שהם היו מדהימים, אבל כבר הייתי כנה עם זה שאכלתי בשר, אז תאלצו להתמודד עם זה שהם היו..בסדר. לא הייתה מספיק גבינה, הטעמים לא היו מספיק חזקים, הרוטב לא סיפק את הסחורה ולא היה מספיק..משהו בקראנצ'יות לא התפצפץ בפה נכון, כנראה שיש בתפריט מנות יותר מוצלחות ששווה יותר לקחת. לבטח אזכור זאת בפעם הבאה.
בחוליה הבאה אני המשכתי עם היין, הבנות צריכות לחזור אל הרכש החדש שלהן שאולי כבר ישנה לה בנחת בבית. אז זה אני והיין וכולנו על הפסטות. "בוא ניקח אחת מכל סוג", הצעתי. "אבל אנחנו כבר בקושי זזות והרגע אמרת שאתה שבע", הפצירה בי אחת מהן.
התפשרתי על 2 פסטות לשלושתנו. היה לא פשוט לבחור, מבחר הרטבים וסגנונות הפסטה השונים היו רבים. עד שכבר חשבנו שבחרנו רטבים..נוכחנו לדעת שאין לנו מושג איזה סוג פסטה אנחנו רוצים. אני מוכן להתמודד עם בעיות מהסוג הזה מדי יום.
לבסוף הלכנו על ה – פרסקו מסקרפונה: עגבניות צרובות בתנור, שמנ"ז, בצל, שום וכדור מסקרפונה מתובל בבזילקום. התענוג נספח ברביולי גבינות שבחרנו לקחת את המנה הזו אל האופק. האמת – איזה כיף של מנה. כשמגיע מגיע. הרביולי אמנם היה יכול להיות ממולא בעוד קצת גבינות אבל הוא עדיין היה מאוד טעים, ביתי, עשוי במידה ומענג. הרוטב שלא היה בדיוק רוטב עגבניות היה מוצלח מאוד, כדור המסקרפונה נימוח על המנה, מה שהפך אותה למושלמת. כל הכבוד. את הפסטה השנייה לקחנו מסוג "אליקה" שזה בעצם שתי רצועות בצק מלופפות אחת סביב השנייה. לא סוג שרואים כל יום. שמנת דל בוסקו: ערמונים, פרמיז'אנו, גבינות, ארטישוק ירושלמי, עגבניות שרי ונגיעות למברוסקו. והאמת שאם חשבתי שקודם היה טעים אז זו הייתה מדהימה ועוד יותר מעניינת. יכול להיות שזה קשור גם לסוג הפסטה, יכול להיות שיש לי גם חולשה לערמונים בגלל הסיר הקטן עם הניוקי ערמונים המתובל שלו. אך גם בפני עצמה, ללא שום חולשה, הפסטה הזו הייתה מצטיינת. אל דנטה, כמות מספקת של רוטב ועדיין לא "שוחה" בו. מרגישים שיד אוהבת הכינה אותה. זה כיף, חבל שלא באתי עד היום.
בעוד כמה רגעים ייכנס משה דץ וייבחר אותי להחליף את הכבשה שושנה. אני חושב שנכון לאותו רגע הייתי במשקל המדויק. זה גם יהיה טוויסט בעלילה, משה והכבשה השחורה השמנמנה. נפלא. מה שלא מנע מאיתנו לפעות אל עבר הקינוחים, בייחוד! שגם הם היו תוצרת בית. יוצא לי לאחרונה רצף טוב של טירמיסואים. בטוח יש איזה איטלקי סורר בעיר שמחלק מתכונים של סבתות עליהן השלום לכל מיני בעלי מסעדות. אבל זה, זה הטירמיסו שלהם כבר הרבה מאוד זמן וגם הוא היה שווה כל ביס. באמת. טעם של בית. אבל לא של הבית שלי ברחוב הירקון בתל אביב. בנוסף לקחנו גם את ה – Torta Di Pere, תסלחו לי אבל שם כזה אני לא אכתוב בעברית. בצק פריך עם קרם שקדים, מרציפן, ואגסים מושרים עם גלידת וניל. די נמאס לי להחמיא להם. אני רוצה לחזור למעלה לכדורי ריזוטו כדי להיכנס לפרופורציות. אבל גם הקינוח הזה, היה מדהים. המון זמן שלא נהנתי ככה ממרציפן.
בשורה התחתונה פאסטה מיה, היא מסעדה בת 20 שלא מנסה לחזור לאחור. היא אומרת אני ככה וככה גידלו וחינכו אותי וככה אני נשארת. זה מקסים מאוד. פה ושם יש מה "להתקדם" מעט מעט אל עבר זמננו אנו, מבלי לגרוע מהאותנטיות והקסם. הקישוטים והשירות תורמים לאווירה הביתית החמימה/ אירופאית במקום. אני יודע שאחזור לשם ואני גם יודע עם מי☺
סניפים:
וילסון 10 תל אביב
דרך רמתיים 21 הוד השרון
פסטה ויה: אבן גבירול 142 תל אביב
