מדי שנה, נספים כ-20 בני אדם בישראל משריפות, שפורצות בבנייני מגורים.

במרבית המקרים, ההרוגים הם ילדים או מבוגרים- כאלה שלא הצליחו להבין את עוצמת הסכנה, ולברוח בזמן. לצד המספרים העולים מדי שנה של הרוגי השריפות בישראל, עומד האבסורד הבלתי נתפס: בישראל אין כלל תקנות המחייבות בנייני מגורים שאינם מגדלים להתקין מערכות כלשהן לגילוי אש- מערכות אלה יכולות להציל חיים. המשמעות היא ברורה: במגדלים גבוהים, שלרוב ישמשו כבנייני משרדים (שאין בהם נוכחות במשך 24 שעות, והסבירות לנפגעים משריפה בשעות הלילה, למשל, היא נמוכה משמעותית), יותקנו מערכות גילוי אש, שיסייעו להתריע על שריפה מבעוד מועד ולהביא לפינוי מסודר של דיירי הבניין, תוך מינימום נפגעים. לרוב, מדובר בבניינים חדישים יותר, שהסבירות לשריפה בהם כתוצאה מקצר חשמלי וכדומה- נמוכה יחסית.

ומה קורה בבנייני מגורים ‘רגילים’? כאלה שהם נמוכים יותר? כאלה שהם ישנים יותר? כאלה שבהם עלולות להיות סכנות חשמליות דוגמת בעיות בהארקה, קצרים חשמליים וכו’? מה קורה בבניינים שבהם גרה אוכלוסיה חלשה יותר, כזו שלעיתים המודעות שלה לסכנות האש נמוכה יותר ולכן גם נמצאים בסיכון גבוה יותר להיפגע בשריפה? התשובה היא פשוט- כלום. אף אחד לא סופר את המצב שם, הם אינם נכללים תחת תקנות כלשהן, אין בבניינים אלה חובה להתקנת מערכות לגילוי אש ולאור מצבם הרעוע של הבניינים, אף אחד גם לא טורח להשקיע ולהתקין מערכת כזו- כדי להציל חיי אדם.
בבדיקה שערכה חברת ‘טלפייר’, חזרנו לבניינים שכבר ספגו אסונות קשים, ונספו בהם בני אדם בשריפות קטלניות. הופתענו לגלות שגם אחרי שהאש היכתה, אף אחד לא טרח לעשות שומדבר וגם היום- לא מותקנות בהם מערכות לגילוי אש.

הזעקה כאן היא כפולה- בראש ובראשונה למקבלי ההחלטות בישראל- לא ייתכן שחיי האדם יופקרו, ואין שום תקנה שתחייב את ועדי הבתים או את הרשויות לוודא כי הותקנו בבניינים אלה מערכות גילוי אש. הדבר נכון שבעתיים בבניינים ישנים, שמסוכנותם עולה.

שנית, הזעקה כאן היא לוועדי הבתים ולדיירים- גם אם עדיין אין תקנות מחייבות, השקיעו משאבים של זמן וכסף והתקינו מערכות אלה. עלותן אינה בלתי אפשרית וליעלותן אין מחיר. התקנת מערכת כזו יכולה פשוטו כמשמעו לחסוך בחיי אדם, וכמובן- לחסוך עוגמת נפש רבה ונזקים כלכליים במקרים של שריפה שפוגעת ‘רק’ ברכוש.

קרדיט תמונה: טלפייר

תגובות

להשאיר תגובה