החיים באטרף

איך הפכו החיים בתל אביב מעוז הגייז למבחן התוצאה בחדר הכושר ומה עושה מי שלא בתלם? אלון א. בטור אישי נוקב.

גם גייז רוצים זוגיות. מופתעים? אז זהו שאני דווקא פחות, אולי בגלל שאני משתייך לאותו חלק קטן באוכלוסיית הגייז שמתגוררים במדינת תל אביב ועדיין משתוקקים לקום בבוקר עם אותו אחד. וזה לא קל, תאמינו לי.

לכם הסטרייטים יש מליון הזדמנויות להכרות, זה מתחיל בפאבים ממשיך במועדונים אתרי הכרויות וחברים משותפים, לנו יש את אטרף, סוג של אתר הכרויות שמתיימר להכיר לנו את הבחור להמשך החיים אבל בפועל הוא כבר מזמן הפך ללוח מודעות שכולל אסופת מילים כמו “מה מחפש”, “זורם”, “אק או פס” והכי חשוב “נייד או ממוקם”- אם לא הבנתם, זה בסדר, אתם כנראה לא חלק מאלו שחיים את הסצינה הזו.

 אני אגב גם כן, זאת אומרת גם כן לא את הסצינה הזו, או ככה לפחות אני נוטה לומר לעצמי, לא אוהב סטוצים אבל יש גם צרכים, לא חובב מכוני כושר, אבל אין לי זכות קיום אחרת בביצה, לא נייד, כי בתל אביב אי אפשר אחרת ולא ממוקם בדיוק מאותן סיבות.  אני יודע, כל הפרמטרים הם ממש לא לטובתי, אבל מה לעשות, זה מה יש.

 תרשו לי לספר לכם איך זה הולך, אתם יודעים למה? כי נמאס לי מהצביעות של הקהילה הזו שמצד אחד נורא אוהבת לדרוש קבלה של השונה ומצד שני השונה שבתוך הקהילה לא ממש מקובל. ראיתם פעם גיי שמן? ממ אולי גיי לא מטופח? ברור שלא כי אין כזה, לפחות לא במדינת תל אביב בה השומן היחידי שתמצאו על גייז הוא במדד אחוזי השומן על הדף בחדר הכושר ולמה? כי אם אין לי יד אחורית בולטת ושרירי חזה נפוחים אז מה בעצם יש לי בחיים?  אין בן זוג, אין אהבה ואין עם מי לקום בבוקר. מרמור של אחרי המצעד כבר אמרתי? או סתם קבלה ודחיה של השונה.