בין ילדות בקרית גת לפיוט על גג העירייה: מסע התשובה הכפול של החזן שיוצר גשר בין דת ללהט"ב

איתן אלחדז ברק

הפעם הראשונה שבה פגשתי את יוסף סויסה הייתה בנובמבר אשתקד, באולם הדחוס של המרכז הגאה בגן מאיר, במהלך יום הזיכרון הטרנסי הבינלאומי. על הבמה עמד פייטן חבוש כיפה שהביא אל לב המעוז הליברלי התל-אביבי את צלילי בית הכנסת המרוקאי, כשחיבר בביצוע מצמרר בין "מיכאל" של אתי אנקרי לקינה עתיקה על "אימא". "הופעתי בכל כך הרבה טקסים, גם בלהקה צבאית," שיתף אותי אז כשהלב שלו יצא ודמע, "אבל פה הרגשתי משהו אחר לגמרי".

השבוע, בערב סליחות סוער ומלא רוח על גג עיריית תל אביב לקראת הימים הנוראים, ראיתי אותו שוב. אותה פגישה ראשונה במרכז הגאה קיבלה לפתע הקשר רחב ושלם בהרבה: סויסה כבר לא מנסה לחבר קצוות קרועים מתוך מגננה, אלא ניצב כמנהיג קהילתי, זמר ושליח ציבור שמסרב לקרוע מעצמו אף חוט מזהותו הסבוכה והמפוארת.

הבור המקראי של קרית גת

השורשים נטועים עמוק בקרית גת. בבית חם ומסורתי, אפוף ניגונים מרוקאיים ופיוטים מבית אבא, צמח ילד קטן ורזה עם קול גדול ומטען זהותי שאיים לרסק אותו. "הייתי הילד הכי קטן בכיתה, הכי רזה, מאוד נשי," סיפר סויסה בגילוי לב נדיר מעל הבמה בערב הסליחות. ברחובות הפריפריה הדרומית ובסמטאות סביב בית הכנסת, הכינוי המצליף לא איחר לבוא: "יוסי קוקסי".

כשהגיע לגיל 16–17, ההבנה שהוא נמשך לבנים כבר הייתה חדה וברורה, והביאה עמה טלטלה תהומית. "זה היה קונפליקט קורע בין הניגון הפנימי של הלב לבין המוסכמות של הסביבה," הוא משחזר. "לקח לי זמן להבין שהנטייה הזו היא לא פגם ביצירה, אלא חלק מהכלים שהקב"ה נתן לי כדי לעבוד איתם בעולם".

על גג העירייה, לפני שביצע בעברית את שיר הנושא מתוך "יוסף וכתונת הפסים", השווה את עצמו ליוסף המקראי: "בסיפור של יוסף כולנו מכירים את הדחייה מהמשפחה, צרות העין, ואת זה שזרקו אותו לבור. הסיפור של יוסף דומה מאוד לסיפור שלי". כנער, הבדידות הייתה כה צורבת עד שנאלץ לנהל בלוג סודי ולשפוך בו את כאבו, משוכנע שמעמדו מול השמיים נשלל ממנו לעד. ברגע שיצא מהארון בנעוריו, הדלתות נטרקו: ההופעות הדתיות נפסקו, וקולו של הפייטן נדם. "הרגשתי שאני לא ראוי בעיני הסביבה שלי לעלות כחזן או בכלל להיכנס לבית כנסת".

שני ארונות בתל אביב

המוזיקה הייתה חבל ההצלה שלו. סויסה התגייס ללהקת חיל האוויר, המשיך לשירות קבע כמפקד להקה צבאית, ושם החל להבין שהקול שניתן לו אינו רק ביטוי אישי אלא שליחות. עם שחרורו עבר ללמוד הפקה מוזיקלית ופתח פרק חדש בעיר הגדולה.

אלא שהמעבר לתל אביב, שנחווה לרגע כהבטחה לשחרור ועצמאות, הוליד מלכודת זהותית חדשה. "היה לי חלום לגור בדירה בתל אביב, לראות את הבניינים הגבוהים, והחלום הזה פגש מציאות קרה," סיפר בערב הסליחות. לצד היציאה מהארון הלהט"בי, מצא את עצמו נדחק אל מה שהוא מכנה "הארון הדתי".

"בסביבה הבוהמיינית והליברלית היה מורכב להסתובב כאדם מאמין," הוא מסביר בגילוי לב. "מצאתי את עצמי מניח תפילין בסתר, שומר כשרות בסוד. הייתי צריך לגבש ביטחון עצמי מברזל כדי לומר: אני לא מתנצל בפני הקהילה הגאה על זה שאני איש של אמונה, ואני לא מתנצל בפני העולם הדתי על מי שברא אותי כך".

את המחיר החברתי הוא משלם בצמתים הבלתי צפויים ביותר. סויסה נזכר באירוע שבו הופיע וריגש את הקהל בפיוטיו: "בסוף הערב ניגשה אליי אימא נלהבת ורצתה לשדך לי את הבת שלה שהייתה באולם. כשאמרתי לה בחיוך שאני בזוגיות עם גבר, עם משה, החיוך שלה נמחק ברגע. היא אמרה לי בזעם: 'תתבייש לך, תוריד את הכיפה', והסתלקה עם הבת. באותו רגע זה כאב צורב, כי הכיפה שלי אינה תחפושת והקשר שלי עם השם יתברך הוא נשמת אפי. אבל משם רק צמחה ההבנה: יראת שמיים אינה שייכת לשום מגזר".

 

מ"Everybody Needs a Man" ל-"Everybody Needs Hashem"

השיא המכונן שסימל את האיחוד בין כל עולמותיו התרחש על הבמה המרכזית של מצעד הגאווה. מול 100 אלף חוגגים, חבוש כיפה לראשו, יוסף לקח את אחד ההמנונים המזוהים ביותר עם מסיבות הגייז בעולם – הלהיט המיתולוגי של עופר ניסים ומאיה סימנטוב, "Everybody Needs a Man" – והפך אותו על פיו בגרסה דתית-חסידית פורצת דרך: "Everybody Needs Hashem".

המעמד היה מפגן עוצמתי של קידוש השם וקבלת האחר בלב החגיגה הלהט"בית. סויסה פתח בברכת כוהנים מרטטת בלחן של הנרי, עבר למחרוזת פיוטי קודש סוחפת, והגיע לשיא כשהקהל כולו קפץ ושר יחד איתו את השיר האלקטרוני-אמוני. "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'", שיתף בהתרגשות, "שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ לקידוש השם ולנראות דתית בקהילה שלנו. תודה להשם יתברך ששם אותי כשליח ציבור, לחזן ולפייט לכבודו במקום הנכון ובזמן הנכון. הוא אבא של כ-ו-ל-ם".

לצד תחושת התיקון והאופוריה, הימים שאחרי הביאו עמם מתקפה ארסית ברשתות. "יצאו כתבות שהביאו איתן רעל ברשתות," הוא משחזר בכאב. "קיללו אותי בשנאה עמוקה שקשה לתפוס. הדבר שהכי פצע אותי היה שהמשפחה שלי נחשפה לארס הזה. לראות את האנשים שאתה הכי אוהב קוראים קללות כאלו עליך – זו צביטה קשה מנשוא. אבל מול החושך הגיעו מאות הודעות מנערים וצעירים דתיים שכתבו לי: 'בזכותך הבנתי שאני לא צריך לבחור בין הקדוש ברוך הוא לבין מי שאני'. זה שווה הכול".

את העוגן והשלווה הרחק מסערות הבמה הוא מוצא בביתו המשותף עם בן זוגו, מויסס (משה). "מויסס הוא השקט והנשמה של הבית שלנו," הוא מספר בעיניים בורקות. "איתו הבנתי שאהבה וזוגיות בריאה הן ההתגלמות הכי טהורה של ברכה ושכינה. אנחנו מתכוננים לשבת יחד – פלטה, מיחם, הולכים לבית כנסת ויוצרים סביבנו קהילה חמה. פשטות יפה, בדיוק מה שאיחלתי לעצמי".

"לחבק את הילד הקטן": שליחות בחברותא

את האנרגיה הזו הוא מנתב מדי יום לתפקידו כסמנכ"ל ארגון "חברותא – הומואים דתיים". בחודש אלול ולקראת חגי תשרי, הפעילות מגיעה לשיא של "הצלת נפשות של ממש".

"להט"בים דתיים חוו בעבר בדידות איומה בחגים," מדגיש סויסה. "הפחד להיכנס לבית הכנסת ולהרגיש מנודה, או פשוט להישאר בודד מחוץ לדלת, הוא פצע מדמם. ב'חברותא' הקמנו מרחבים וקהילות שבהם אף אדם אינו נדרש להשאיר שום חלק מעצמו בחוץ".

על גג עיריית תל אביב, כשרוחות הערב מנשבות ומאות משתתפים גודשים את המקום, אירח סויסה את היוצרת עדי אגאי, שביצעה את המנון המחאה שלה "אהבה זה לא חטא". לקראת אמירת "אדון הסליחות", הקול שלו רעד לרגע, לא מתוך חולשה אלא מתוך עוצמת המעמד.

"הערב הזה מוקדש ליוסי הקטן מקרית גת," אמר לקהל בדמעות. "אני מזמין כל אחד ואחת מכם, לפני שסולחים לאחרים, לסלוח לעצמכם. לנקות את המצפון, לחבק את הילד הקטן שבפנים, ולדעת שאנחנו ראויים לעמוד מול כיסא הכבוד בדיוק כפי שנבראנו".

כשקולו החם והסלסולים המרוקאיים בקעו אל תוך שמי תל אביב הפתוחים עם "חטאנו לפניך רחם עלינו", היה ברור שהגשר כבר אינו רק מטאפורה. עבור יוסף סויסה, הבור של קרית גת והארונות של תל אביב הפכו סוף-סוף להיכל תפילה אחד פתוח, מלא באור, בשכינה ובמחילה גדולה