רן לוי למד פסיכולוגיה אך מצא את עצמו מנהל בארץ תביעת ענק נגד הבנק הערבי בניו יורק. כך הפך בעל כורחו לישראלי שפגש הכי הרבה נפגעי טרור. לאחר שהתאושש מהטראומה הגשים חלום ישן וטס לניו יורק כדי ללמוד משחק ולנסות להקים את התיאטרון הישראלי הראשון בתפוח הגדול. עכשיו הוא רק צריך לשכנע הישראלים שגרים שם לתמוך בו
זהו לא עוד סיפור רגיל של ירידה מהארץ. מסוג הסיפורים שמעוררים בנו קצת סלידה מאותם אלו שמאסו במדינה והלכו לרעות בשדות זרים. אך רן לוי (34) היגר לאמריקה כי פשוט לא יכל אחרת. אך לפני שחצה את האוקיינוס הוא ספג מנות יתר של החוויה הישראלית ולא תמיד מהצד המואר של החיים פה. הוא נולד בארץ ובגיל שנה היגר עם הוריו לסן דייגו שם חי עד גיל ארבע. ואז הוריו חזרו לארץ וקבעו משכנם בבת ים שם חי עד 11. ואז שוב הם עברו והפעם לרמת השרון שם חי לוי עד שהתגייס לחיל האוויר. אחרי השירות הצבאי הלא כל כך מזהיר עבד כשנה בתור מלצר "למורת רוחם של הוריי שרצו שאלמד לתואר" הוא מספר כאשר אני פוגש אותו בבית קפה בתל אביב בחופשה שלו בארץ "כל השנים הללו חיכיתי שהחיים יתחילו" אבל כמו שאמרה השחקנית טליה שפירא "אם לא שמתם לב החיים כבר התחילו" אז לוי התחיל לחיות וטס לניו יורק "העיר הזאת מוציאה ממך דברים שמקומות אחרים לא מוציאים. בוא נודה בארץ אתה די השתקפות של הסובבים אותך. אתה נמצא עם המשפחה והיא מגדירה אותך ומצפה ממך ולמעשה את חווה את עצמך דרך אנשים שאתה פוגש ותמיד הייתי מתהלך עם התחושה שאני לא מספיק טוב ושם בתפוח הגדול הרגשתי משוחרר מכל אלו ומהרבה משקעים, כך אתה יכול להמציא את עצמך מחדש". לוי מודע לעובדה להרבה ישראלים שהיגרו לארץ אחרת יוצרים לעצמם מעין ישראל קטנה "אותם אנשים פשוט העבירו את הבועה מפה לשם והם הולכים לארומה וחיים את הבועה הישראלית".
בניו יורק הוא למד משחק ועזב אחרי שנה "מיציתי את התקופה הזאת וחזרתי לארץ לעשות תואר בפסיכולוגיה. החלום שלי היה להיות פסיכולוג קליני זה די קשור גם למשחק כי פה אתה מרגש את הקהל ושם את צריך לרגש את המטופל שלך ובשניהם אתה עובד עם האינטואיציות שלך". במהלך הכשרתו עבד כמדריך במחלקה פסיכיאטרית סגורה "קבלתי ארסנל שלם של טיפוסים מהם את לומד לצאת מהסטיגמות שיש לך כי אתה מגלה שלכל אדם יש סיפור". לאחר מכן התנדב לוי שש שנים בער"ן "למדתי שם יותר מאשר כל לימודי התואר שלי ולמדתי שלפעמים גם שיחה אחת של 20 דקות יכולה להפוך את הייאוש ליותר נוח ואתה יודע בינך לבין עצמך שהנה שיפרת את יומו של מישהו".
מיד כשסיים את התואר החל באורח מקרי לעבוד עם משרד עו"ד מוטלי רייס שהוא מהגדולים בארה"ב (שניהל את בין היתר את תביעת המיליארדים נגד חברת הטבק 'פיליפ מוריס') . המשרד חיפש אדם שיודע אנגלית על בורייה שינהל עבורה את התביעה הגדולה ביותר בתחום הטרור שהוגשה נגד הבנק הערבי בניו יורק. הם גבשו בארץ צוות שייתן מענה לוגיסטי לצוות שניהל את התביעה.
הידע באנגלית והניסיון הפסיכולוגי של לוי הוכיחו עצמם "היה לי ידע בפוסט טראומה כך שידעתי איך לגשת ולהשיג מהלקוחות שלנו כלומר נפגעי הטרור את המידע הדרוש וגם אנגלית שפת אם".
לוי התחיל לנהל את אלפי העדויות של נפגעי הטרור בארץ אך לא שיער שהפרויקט הזה ישאב אותו למירוץ מטורף של שעות על גבי שעות של עבודה מסביב לשעון לפעמים אפילו 20 שעות ביממה עד שהפך למנהל הצוות "ניהלתי 20 אנשים ועברתי על תיקים ושוחחתי עם מעל לששת אלפים נפגעי טרור וגם פגשתי מעל אלף מהם". לוי הוא כנראה האדם שפגש הכי הרבה נפגעי טרור בארץ "הפכתי לאנציקלופדיה של פיגועים" הוא אומר לי לאחר שש שנים של "חיים מורבידיים" בהם הפך לטענתו "לחצי בן אדם". "לא היו גבולות בין לבין העבודה" הוא ממשיך לתאר את עבודתו הלא פשוטה "הייתי במירוץ שלא קלטתי את השלכותיו כי תבעתי בעבודה ואחריות". וכן, היה לזה גם מחיר "אני לחלוטין חוותי טראומה משנית הייתי במצב מאוד גרוע ואבדתי את מי שהייתי. לא ידעתי מי אני. ובעקבות כך הלכתי לטיפול".
לוי שם לב במהלך עבודתו כי לאופן התגובה של האדם לאירוע הטרור יש השלכות על חייו והדבר יותר משתלוי בחומרת הפציעה תלוי בתפיסת העצמי של האדם "שמתי לב שההתייחסות לכל פגיעה היא סובייקטיבית: יכול להיות שאדם מסוים נפצע קל וזה אומר לפעמים שזה משהו שאתה יכול לסחוב כל החיים. והיו לי גם מקרים הפוכים של אנשים שאבדו כמה קרובי משפחה והם יכלו להתאושש ולהמשיך את החיים עם תקווה. הפקטור שקובע שמתי לב נובע מהטמפרמנט האישי של האדם, וגם סביבה תומכת ועבודה שאתה מועסק בה. וכן יש משמעות גם למי שהולך לטיפול כי זה בהחלט עוזר".
לפני שנתיים משרד עו"ד שהוא מייצג הגיעה לפשרה עבור חלק מהלקוחות ואז התפקיד של לוי הסתיים "אחרי שבועיים שמתי את הכל מאחור וטסתי לניו יורק". לוי לא סתם טס לניו יורק הפעם הוא טס עם מטרה מאוד מוגדרת כשהוא מגשים חלום ישן שנולד שלוש קודם ברגע של הארה "הייתי לפני שלוש שנים בטיול מחוף לחוף בארה"ב ושם כשהגעתי לילה אחד לניו יורק הייתה לי הארה שבה שאלתי את עצמי 'למה שלא אלמד משחק כי בארץ רציתי לעשות זאת תמיד". לוי התקבל לבית הספר לי שטרסברג ומצא עצמו נודד מאודישן לאודישן כשהוא נקרא מדי פעם לככב בפרסומות. ביוני האחרון סיים את הלימודים "עשיתי מאז יותר ממאה אודישנים זה מה שעושים שחקנים בניו יורק. עושים פרסומות לחשבון ותיאטרון לפאסון. אתה עושה אודישנים ומקבל כל כך הרבה 'לא'. זה יכול להיות על כל דבר – אתה קצת לא באנרגיות אתה לא אתני מספיק. אבל מה שמחזיק אותך אלו הדברים הקטנים שבדרך. היופי בזה שאתה לא מוגבל בזמן. כי תמיד יצטרכו שחקנים. ברור שבגלל הגיל אני מפספס כמה דמויות. טום מ'ביבר הזכוכית' כבר אני לא אוכל להיות כי זה תפקיד שתמיד רציתי לעשות. לעומת זאת אני מביא איתי ניסיון ובשלות שאחרים לא מביאים".
לוי מנסה בימים אלו להקים תיאטרון ישראלי – אמריקאי "יש כל כך הרבה ישראלים אמריקאים ואנשים שעושים צ'כוב ושייקספיר ולנו בא לעשות גם חנוך לוי ולאה גולדברג וענת גוב להביא את בשורת המחזאות ותיאטרון הישראלי לאמריקה". בנתיים ההקמה נתקלת בקשיים אפילו מצד גורמים שהייתם מצפים שיירתמו לעניין "השגרירות לא תומכת בנו. הם כנראה לא באמת מבינים את המשמעות של העניין. כי הכי קל להם זה להביא כל מיני אומנים ידועים מהארץ ולסגור אולם. אבל אותם אומנים לא צריכים עזרה הם תמיד יביאו קהל ואילו אנחנו קבוצה של ישראלים אמריקאים שמנסים להביא קול שונה של אנשים שחיים את הקונפליקט הזה של להיות פה ולא פה. להיות קול לקהילה ישראלית שלמה שרוצה ליצור משהו חדש כי בסופו של דבר מה שמחבר קהילה כיום זו האומנות שהיא יוצרת ולא האומנות שהיא מייבאת".
