בסלון אחד בקריית אונו נשברו אמש כל התיוגים: מול סיפור הגבורה והאבל של עינת אביטן, לצד תפיסת "הכיפות השקופות" וחזון "המשיח החילוני", התכנסה חבורה ישראלית מגוונת למפגש של הקשבה ופתיחות. תיעוד מיוחד מערב תשעה באב שמוכיח כי קירוב לבבות אמיתי אינו נבנה מססמאות, אלא מנכונות להביט בעיני הזולת, לחלוק מתוך כבוד ולגלות את צלם האדם מבעד למחיצות
מאת: איתן אלחדז ברק
אמש כשהחנויות נסגרו והאנשים החלו לחזור מבתי הכנסת בבית משפחת משרקי בקריית אונו התכנסה חבורה יוצאת דופן. לאות אבלות על חורבן הבית בערב תשעה באב, היו האורות בבית מעומעמים, ועל הרצפה במעגל כיסאות צפוף שנפרש לאורך הסלון המואר באור רך, ישבו יחד תושבים, פעילים ואנשי ציבור. במרכז החדר עמד שולחן קטן, ועליו מילות מפתח צנועות – תזכורת לכך שהערב הזה אינו עוסק בססמאות, אלא בהקשבה. "לא התכנסנו כאן כדי לשכנע, לא כדי להתווכח ולא כדי להוכיח מי צודק" פתחה את הערב אושרת משרקי, עובדת סוציאלית ויזמת חברתית. "התכנסנו כדי להקשיב. לפגוש את האדם שמולנו, לפני הדעות, לפני הכותרות ולפני כל מה שמפריד"
"לנהל את השכול ולא לתת לו לנהל אותך"
לאחר דבריה של אושרה מעגל האורחים היטה אוזן לדבריה של עינת אביטן, אמו של סמ"ר יאיר אביטן ז"ל, לוחם חטיבת הצנחנים שנפל בקרב בסג'עייה. בקול שקט אך איתן, היא החזירה את הנוכחים אל אותה שבת נוראה. "כשקציני הנפגעים דפקו בדלת," שיתפה, "היינו באמצע ניסיון להשכין שלום בית בין חברים. בתוך ההלם והשבר הנורא, פעלתי מתוך דחף פנימי כמעט צבאי. הבנתי שאני חייבת לנהל את השכול ולא לתת לו לנהל אותי."
עינת תיארה כיצד התקשרה מיד לבן דודה – דודו סעדה, יו"ר קבוצת 'בשבע', שישב אף הוא בין אורחי הערב. סעדה העניק לה באותו רגע קשה עצה שהפכה עבורה למצפן:
"תאספי את כולם, תעשו קידוש, תדליקו נרות ותקבלו את השבת."
מאז אותו יום, עינת ומשפחתה אינם מפסיקים לפעול – מהקמת עמותה התומכת בלוחמים, דרך תרומת אמבולנסים ועד יזמות של אירועי הפוגה לפצועים. "יאיר היה אדם של אהבת חינם," אמרה, "והצוואה הבלתי כתובה שלו היא להמשיך לחיות בשמחה ולעשות טוב."
מבית החולים בפריז ועד 'חסד בשבע': הווידוי של דודו סעדה
המצפן שהעניק סעדה לבן דודתו עינת ביום אסונה לא צמח בחלל ריק. בהמשך הערב, כשהמיקרופון והקשבת החדר עברו אליו, חשף יו"ר קבוצת 'בשבע' וידוי אישי מטלטל שהחזיר את הנוכחים 22 שנים לאחור.
סעדה גולל את הדרמה שפרצה בחייו בשנת 2004:
"ב-2004 היינו זוג עם שלושה ילדים קטנים, והבן הגדול לקראת בר מצווה. סבלתי במשך כמה שבועות מכאבי ראש קשים, עד שהגעתי למצב שקשה לי לראות, הראייה הצטמצמה, סבלתי מבחילות, מאיבוד משקל ומחוסר איזון בגוף.
אחרי סדרת בדיקות ו-MRI, הגענו לרופאה והיא אמרה: 'חגית ודודו, יש לכם גוש במוח'. שאלתי: 'זה גידול?'. היא ענתה שכן, וצריך להוריד אותו."
סעדה שיתף במסע הטיפולים המורכב שסיכן את ראייתו, בכימותרפיה ובהקרנות המתישות, בטיפול האלטרנטיבי שהביא לצמצום הגידול, ובניתוח הראש הדרמטי שעבר בפריז, שם הצליחו המנתחים להסיר את רוב הגידול תוך שמירה עדינה על עצב הראייה.
החוויה הזו, כך הסביר, לא רק שינתה את יחסו לבריאות ולחיים (הוא נמצא בטיפול מונע עד היום), אלא הפכה למנוע עשייה קהילתית . מתוך השבר האישי הקים סעדה יחד עם שותפיו את "חסד בשבע" – קבוצת חסד וסיוע רפואי המונה כיום מעל 200 מתנדבים, הפועלת בשיתוף עמותת "עזר מציון" כדי ללוות חולים ומשפחות ברגעים הקשים ביותר.
הניצוץ שמעבר למחיצות: מניו יורק ועד בני ברק
מהסיפורים המרגשים של עינת ודודו, נמתח חוט נסתר של חסד אל סיפורה של גלית דיגמי, עורכת דין ותושבת העיר. גלית שיתפה בדרמה אישית משנת 2011, כאשר אמה נפצעה קשה בתאונת דרכים בניו יורק. בעוד אמה מאושפזת במצב קריטי, פנתה גלית חסרת האונים לבית כנסת חב"ד המקומי. ההתגייסות הבלתי נתפסת של הקהילה ושליחי חב"ד – שליוו, דאגו, והטיסו את האם חזרה לארץ בליווי רפואי צמוד – פתחה את לבה. הסיפור הגיע לקיצו המרגש כששיתפה כי בזכות אותה מעטפת של אהבה ללא תנאי, אמה השתקמה לחלוטין ואף חזרה בתשובה.
מול סיפור החסד של שליחי חב"ד, תפס את הדיבור יעקב מאור, בלבושו החרדי המובהק, שעלה מאיראן מבית עתיר מפעלי חסד. מאור הביא אל המעגל את משל גוף האדם: "עם ישראל הוא ישות רוחנית אחת. כמו בגוף – יש עין, יש יד ויש רגל. אם העין אומרת ליד 'את עיוורת' והיד משיבה 'את פרזיטית', שתיהן צודקות ושתיהן טועות, כי כולם חלק מאותו הגוף." בדבריו הדגיש כי התיקון האמיתי אינו לנסות לשנות את הזולת, אלא להתמקד בתיקון עצמי.
לחצוב שביל של גאולה: בין "הכיפה השקופה", החמור בשער הרחמים ומהפכת הנשים
אם יעקב מאור דיבר על גוף אחד, ערן רולס וד"ר אילן שרקון לקחו את הרעיון הזה צעד אחד קדימה – אל השדה המעשי של החיבור בין העולמות.
ערן רולס, יו"ר מרכז הבנייה הישראלי ומייסד זרם "הכיפות השקופות", גולל את המסע האישי שהוביל אותו לגיבוש התפיסה. רולס סיפר כי גדל בבית חילוני לחלוטין בקריות, אך לאורך השנים מצא את עצמו נמשך מחדש לזהות ולמסורת היהודית. הדיכוטומיה והנוקשות של ההגדרות הישנות – "דתי" מול "חילוני" – לא הלמו את עולמו הפנימי. מתוך הרצון לחיות חיים מלאים של שמירת שבת בדרכו, תפילה וזיקה עמוקה ליהדות, ללא צורך בהצהרות חיצוניות או בתיוגים מגזריים, נולדה תפיסת "הכיפה השקופה". רולס שיתף בביקור מכונן באוהל הרבי מלובביץ' בקווינס, שם פתח באקראי את ספר "אגרות קודש" וקרא מכתב העוסק בבניית הארץ ובקליטת עולים – דבר שהעניק לו תוקף ודחף להמשיך לפעול לחיבור קהילות, לבנייה ולעשייה למען הכלל, בפרט מול גלי האנטישמיות הגוברים בעולם.
לצידו הרחיב עו"ד ד"ר אילן שרקון – מרצה, יליד לבנון ואב לשישה – את משנתו מתוך ספרו "המשיח החילוני". שרקון שיתף בסיפורו האישי כמי שגדל בבית חופשי ואף נותר לבדו בארץ בגיל צעיר, וסיפר על נקודת המפנה שחווה ב-2017: במהלך רכיבה על אופניים שנתפסה בגשם זלעפות, חווה קריאה פנימית לשנות מסלול ולנסוע לכותל. המפגש הקבוע מאז מול אבני הכותל הוביל אותו למסע חקר עמוק בכל חלקי החברה הישראלית. שרקון זיהה את הניכור והפחד של הציבור החילוני מאיבוד זהותו או מ"החזרה בתשובה", וביקש להציע הגדרה מחדש למונח "חילוני" – זרם המחובר ליהדות ולשורשיו מתוך גאווה ולא מתוך כפייה או סמלים חיצוניים. וכך תיאר בדברים מעוררי מחשבה את הצעד המעשי שנקט בדרך לגאולה:
"הבנתי שצריך לייצר משהו במעשים כדי לקרב את המשיח. אז קניתי עַיִר בן-אתונות. הוא יושב כיום קילומטר ושלוש מאות מטר משער הרחמים – שער הגאולה. אני נמצא שם כמעט כל שבוע, והעַיִר מחכה שם."
העובדה שמשפטן ואיש אקדמיה חילוני בוחר ליזום את "שביל המשיח" ולרכוש עַיִר שיושב מול שער הרחמים בירושלים, ממחישה עד כמה הגאולה בראייתו אינה רעיון מופשט, אלא משהו שיש לבנות בידיים מתוך מעשי חסד. התפיסה הזו חלחלה ישירות אל דבריה של ליאת תמיר גרוסמן, פעילה חברתית וחברת מועצת העיר קריית אונו. גרוסמן תמיר הביאה אל המעגל את תחושת הרחוב ואת זווית המבט הדורית והנשית: "המגוון כאן משקף את המיקרוקוסמוס של מדינת ישראל, ולפתוח כך את הבית זה לא מובן מאליו. כשיצאתי לרחוב והכל היה סגור, הרגשתי את האנרגיה הקשה של האבל. וכשדיברנו על המשיח, נזכרתי בבתי בת ה-15 שאמרה לי: 'אמא, המשיח זו נקבה – כי הנשים הן אלו שיוצרות חיים. מי החליט שהמשיח הוא זכר?'. לפעמים לילדים יש תובנות מדהימות."
שריפת האסמים של הנפש – ואהבת החינם שמתקנת
אל המעגל הצטרף דויד גבריאל, מומחה הפרופיילינג לשעבר ב-FBI וחבר בצוותי האבטחה של נשיאי ארה"ב. גבריאל הביא ניתוח עמוק ופסיכולוגי, המקשר בין סיפורי החורבן העתיקים למציאות המורכבת של החברה הישראלית כיום:
"חז"ל מספרים שבזמן המצור על ירושלים שרפו הקנאים את מחסני המזון של העיר. זה היה מעשה קיצוני שהפך לסמל: לצערנו, אנשים שורפים אסמים גם כיום – במילים, בתקשורת, בפוליטיקה, ברשתות החברתיות, ובעיקר בתוך הנפש שלהם. כשאדם מחריב את מה שמזין אותו רק כדי להילחם, הוא מאפשר לאגו להשתלט ושורף את האסם של עצמו."
אזהרתו המהדהדת של גבריאל הבהירה עד כמה הצורך בריפוי ובאיפוק הוא קיומי. את התיקון לאותה הריסה עצמית, ואת המענה לשנאת החינם ששרפה את האסמים בירושלים, חתם הרב דניאל גבאי. מתוך לימוד במדרש "תנא דבי אליהו", הוא הציג את בקשתו היחידה של הקב"ה מנבראיו: "שתהיו אוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה". הרב גבאי הסביר כי במקום שבו קשה להגיע לאהבה מיידית, השמירה על כבוד הדדי היא הגשר המאפשר לאהבה ולרוח התיקון לצמוח מחדש.
תובנות מן המעגל: "אני-אתה" ואחדות הניגודים
כשאתה יושב במעגל כזה בערב תשעה באב, באור המעומעם, אתה מבין שהזעם בחוץ הוא לעיתים רק מעטה דק שמכסה על צורך עמוק בהקשבה.
סיפרתי לנוכחים כי עטיית "כיפה שקופה" לפי ראייתי אינה היחבאות אל הכלים, אלא בחירה לתת לאור לחדור פנימה –. דווקא היום אנו זקוקים ללבבות רגישים שיודעים לזהות את האנשים השקופים שבתוכנו, אותם "בר קמצא" מודרניים שאנו ממהרים לתייג ולהדיר.
הערב בבית משפחת משרקי שעסק בחורבן וצמיחה – טשטש את הססמאות ויצר מפגש בלתי אמצעי – יחס של "אני-אתה", כפי שכינה זאת מרטין בובר, שבו אנשים חושפים פגיעות ויוצרים מרחב שבו 'שורה שכינה'. הידיעה השבוע על מציאת קורות העץ השרופות מימי חורבן בית ראשון בעיר דוד מזכירות לנו מה קורה כשהמחיצות הופכות לחומות
ערב השיח בקריית אונו הראה לנוכחים כי שכשאנו מעזים להביט מבעד לכיפה השקופה, אנו מגלים שרק מתוך הקשבה וקבלה תוכל להפציע הנחמה כנאמר : נחמו, נחמו עמי.
