לרגל שבוע הספר העברי וצאת ספרו החדש והמדובר של אסף ענברי, "עמוס ונתן", התכנס הקהל בספרייה העירונית בקריית אונו לערב שהפך מהשקה שגרתית לאקט ספרותי-אמנותי נדיר. על הבמה, במפגשם המשותף הראשון אי-פעם, רקמו הסופר והחוקר אסף ענברי והמוזיקאי נתן סלור (נכדו של אלתרמן ובנה של תרצה אתר) דיאלוג היסטורי, אישי ומדמם, שמוכיח כי הוויכוחים שקרעו את החברה הישראלית לפני שישים שנה רלוונטיים מתמיד – דווקא בימינו אלה.
איתן אלחדז ברק
לפני 120 שנים, כשהוא בן 22 בלבד, כתב פרנץ קפקא לידידו אוסקר פולאק את המשפט המוכר: "לדעתי צריך לקרוא רק ספרים שצורבים ודוקרים. אם הספר שאנחנו קוראים אינו מעורר אותנו כמהלומה הניחתת על הראש, למה לקרוא אותו?… ספר צריך להיות גרזן המבקע את הים הקפוא שבתוכנו".
אני יכול להעיד באופן אישי שהספר החדש והמדובר של אסף ענברי, 'נתן ועמוס' (הוצאת ידיעות ספרים), הנחית על ראשי מהלומה שכזו עוד לפני שפתחתי את העמוד הראשון. למעשה, הוא ביקע אצלי "צום ספרותי" של שנים רבות – שנים שבהן התקשיתי לסיים ספרים (תלאות היומיום, הפרעת קשב ושאר תירוצים למכביר). אבל הנה, זה קרה. לכבוד המאורע לבשתי את מיטב מחלצותיי – מכנסי ברמודה וסנדלים – והרחקתי לכת עד לספרייה המקומית בקרית אונו, למפגש ספרותי עם המחבר ועם המוזיקאי נתן סלור.
נהוג לחשוב על מפגשים ספרותיים כעל אירועים טרחניים ויבשושיים, אולם הערב הזה הוכיח את ההפך הגמור. המפגש בין ענברי לסלור – נכדו של נתן אלתרמן ובנה של תרצה אתר – היה רווי רגש ומלא פאתוס מן הסוג המוצדק, זה המזכיר כי הספרות, במיטבה, משמשת כהד המובהק ביותר לרוח הזמן. זה לא היה עוד ערב השקה שגרתי, אלא ניתוח פתוח של ה-DNA התרבותי והפוליטי של ישראל, המשרטט קו ישיר בין נביאי המקרא, דרך הסלון הסוער של נורדאו 30, ועד לימינו אנו.
במרכז ספרו של ענברי עומדים עמוס עוז ונתן אלתרמן, שניים מאנשי הרוח המשפיעים והדומיננטיים ביותר שצמחו כאן. "בספר רציתי להראות שהוויכוח הגדול ביותר שאנחנו חיים בתוכו כבר כמעט 60 שנה – אלתרמן ועוז היו שני האנשים שניסחו אותו", סיפר ענברי לקהל. "הם מילאו את תפקיד 'הצופה לבית ישראל'. אף אחד לא מילא את המשרה הציבורית המיוחדת הזו בחברה הישראלית כמו השניים האלה".
כאן מגיע ענברי אל התובנה המרכזית שלו, כשהוא משרטט הקבלה היסטורית מבריקה: עמוס עוז כגלגולו המודרני של עמוס הנביא. עמוס המקראי, נוקד ובוקע שקמים, הטיח נבואות זעם וחורבן במלך ירבעם השני – מי שהיה המלך המצליח ביותר בממלכת ישראל מבחינה ביטחונית ומדינית, הרחיב את הגבולות והותיר את העם באופוריה מוחלטת. באומץ אובדני כמעט, השבית הנביא את השמחה. בדיוק 3,000 שנה מאוחר יותר, קם בהתיישבות העובדת נביא זעם מודרני, ומטיח נבואות דומות בחברה הישראלית השיכורה מאופוריית הניצחון של מלחמת ששת הימים.
מנגד, על פי המודל של ענברי, אלתרמן הוא הגלגול המודרני של נתן הנביא – נביא החצר הקרוב ללב המלכות (לבן-גוריון). הוא פועל מתוך הממסד, משפיע עליו ומייעץ לו, אך גם יודע להטיח בו ביקורת נוקבת כשצריך (כפי שעשה, למשל, ב"הטור השביעי" על כפר קאסם).
לדברי ענברי, אלתרמן (מצידו הימני-מרכזי של המתרס) ועוז (מצידו השמאלי) הם אלו שניסחו את הוויכוח שקורע את המרכז הישראלי מאז ועד היום. הקיצוניים, הוא טוען, נהנים מחיים קלים ללא סתירות פנימיות – בין אם מדובר בכהניסטים ובין אם באנשי ה-BDS. הטרגדיה והסערה האמיתית התחוללו דווקא בתוך מפא"י, ה"סופרמרקט הרעיוני" של המדינה, שאלתרמן ועוז היו אלו שפירקו אותו מבפנים, לעיתים אף בניגוד לרצונם המקורי.
חשף אסף ענברי סיפור מדהים על הדרך שבה החוטים ההיסטוריים נקשרים זה בזה ברחובותיה המצומציים של תל אביב:
אסף ענברי: "אני גרתי בתל אביב איזה 10 שנים, מאוד קרוב לנורדאו 30. והשותפה שלי לדירה הסופרת דנה אלעזר הלוי הזמינה אותי באחד הימים לבוא לארוחת שישי אצל אמא שלה, הסופרת צילה אלעזר הלוי שגרה הפלא ופלא בנורדאו 30 וזה מתחיל להיות עניין קבוע… הייתי בדירה של סבא שלך יותר ממך…"
נתן סלור: (צוחק) "זה מאד יכול להיות, כי לא הכרתי… אותו לא זכיתי להכיר… סבתא שלי, רחל מרכוס, תמיד סיפרה לי סיפורים על סבא, אבל תמיד רק את הסיפורים הנחמדים, מה שמספרים לילד. סיפור אחד שהיא מאוד אהבה לספר זה על הקרפיון. היא קנתה קרפיון חי ליום שישי בסופר בנורדאו פינת אבן גבירול, שמה אותו באמבטיה והוא שחה לו בנחת. סבא שלי חזר הביתה, נכנס לאמבטיה, ראה את הקרפיון ונחרד! הוא לקח את דלי הספונג'ה, מילא אותו מים, שם את הקרפיון בפנים והלך ככה – בשנות השישים, כשהוא כבר נתן אלתרמן חנוט בחליפה – עם דלי ספונג'ה וקרפיון מקפץ עד לגשר הירקון, והשליך אותו חזרה למים. הוא חזר הביתה ואמר: 'רחל, אצלנו דברים כאלה לא יקרו!' הסיפור הזה הפך לאגדה, עד ששמעון פרס בעצמו יושב בסרט דוקומנטרי ומספר את הסיפור הזה על אלתרמן והקרפיון…"
חללי גבעת התחמושת: הקשר המשפחתי הסודי
תגלית מצמררת והמפתיעה נחשפה בערב הספרותי – כאשר נתן סלור סיפר על הקשר המשפחתי הסודי שקשר את אלתרמן ועמוס עוז דרך שכול משותף, באותו הקרב ממש – הקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים.
נתן סלור: "כמו שהאחות של אמא שלי, עולָה, אמרה לי פעם: 'הוא כמעט היה אבא שלך'. בעצם, בעלה הראשון של אמי, תרצה, היה יואב צורי מקיבוץ אפיקים, שהיה אחיינו של נתן אלתרמן, והוא נפל בקרב הנורא על גבעת התחמושת. באותו קרב ממש, ובאותה חטיבה, נפל גם מיכה היימן מקיבוץ חולדה – הבחור הנערץ על עמוס עוז, 'הבן היקיר' של חולדה, שמונצח אצלו עמוקות.
שניהם היה בחורים דומים להפליא – ספורטאים, גבוהים, שקטים ונערצים – ושניהם נפלו יחד באותו השדה. מעניין שאחר כך אמא שלי התחתנה עם עודד קוטלר, שהיה 'מיכאל' בסרט המפורסם 'מיכאל שלי'. הכל נשאר סביב אותו ציר. אני חושב שסבא אלתרמן ניסח זאת בצורה הכי מדויקת בטור השביעי, כשכתב על הנופלים: 'כי מותם לא הייתה להם עת, לא ידעה בצאתם לדרך… ועם נשאו את העול הפשוט כעפר, בלי הבט אחורה'."
לקראת סוף הערב, חשף נתן סלור סיפור משפחתי מרגש, המקשר באופן אינטימי וכואב בין שתי הדמויות בספר – עמוס עוז ותרצה אתר.
"אחרי ששלחת לי את הספר, נזכרתי במשהו שקרה אצלנו בבית", שיתף סלור. "יש לנו ארכיון גדול שעובר עכשיו לאוניברסיטת תל אביב. יום אחד, באחד הארגזים, בין מכתבים ישנים ומתכוני עוגות שאמא שלי אספה – לא שהיא אי פעם אפתה עוגה, היא פשוט העתיקה מתכונים מחברות בטלפון – מצאתי מכתב בכתב ידה, הממוען לעמוס עוז. המכתב נכתב בשנת 1976 או 1977. אמא כותבת לו שם כמה היא מעריצה אותו, כמה הספר 'מיכאל שלי' השפיע עליה עמוקות וכמה הוא זעזע אותה. אבל היא מעולם לא שלחה את המכתב הזה. הוא נשאר גנוז בארגז".
סלור המשיך: "לפני כעשר שנים יצרתי קשר עם עמוס עוז. נסעתי אליו לביתו בשכונת נאות אפקה, פגשתי אותו ואת אשתו נילי, והבאתי לו את המכתב. עמוס כל כך התרגש. לקבל פתאום, ארבעים שנה אחרי שנכתב, מכתב אישי, חשוף ומעריץ ממשוררת כמו תרצה אתר – שנשארה קרובה לליבו. אלו מסוג הקשרים והסודות שמוצאים רק בבתים כמו שלנו".
הערב הסתיים בצלילי הנתן השני, כשסלור ביצע מחווה מוזיקלית לסבו עם "שיר משמר" ו"אליפלט". בסיום, ניגש אל ענברי בחור צעיר כדי להודות לו על הספר. "זה אולי הספר השני שקראתי בימי חיי", סיפר לו בהתרגשות, והסב למחבר נחת רוח גדולה. הבטתי בו וחייכתי לעצמי. קפקא צדק: לפעמים כל מה שצריך זה גרזן טוב, שיבקע את הקרח.
