יותר מ־12,000 ישראלים מתים מדי שנה מעישון.
אחד מכל ארבעה ישראלים עדיין מעשן.
גיל ההתנסות ירד לכיתות ה'-ו'.
לראשונה יותר בני נוער מתנסים בסיגריה אלקטרונית מאשר בסיגריה רגילה.
אני לא מתנגד למיסוי ולא תומך במיסוי בכל מחיר. אבל כשמדינת ישראל שוקלת להוזיל מוצר שמשרד הבריאות עצמו מגדיר כ"איום המרכזי ביצירת דור חדש של מעשנים", ראוי לעצור ולשאול איזה מסר אנחנו מעבירים להורים, למורים ובעיקר לילדים.
השבוע פורסמו נתוני דוח העישון השנתי של משרד הבריאות שממנו עולה כי יותר מ־12 אלף ישראלים מתים מדי שנה כתוצאה מעישון, מצאתי את עצמי חושב על שאלה אחרת לגמרי: אם כולם יודעים שעישון הורג, למה כל כך הרבה אנשים עדיין לא מצליחים להפסיק?
התשובה, מניסיוני, אינה קשורה למחסור במידע. היא קשורה למציאות שבה אנחנו חיים – מציאות של לחץ, חרדה, חוסר ודאות והתמכרות שמתחילה בראש הרבה לפני שהיא מתחילה בריאות.
כבר שנים שאנחנו רואים תמונות מפחידות על קופסאות הסיגריות, קוראים מחקרים על סרטן, מחלות לב ופגיעה בריאות, ועדיין אחד מכל ארבעה ישראלים ממשיך לעשן. אם מידע היה מספיק, תופעת העישון הייתה נעלמת מזמן.
אבל עישון הוא הרבה יותר מהרגל פיזי. עבור רבים הוא הפך לכלי התמודדות רגשי.
מאז תחילת המלחמה אנחנו פוגשים יותר ויותר אנשים שחזרו לעשן לאחר שנים של גמילה. אנשים שהיו נקיים מסיגריות חמש, עשר ואפילו עשרים שנה. הם לא חזרו לעשן כי שכחו שהעישון מסוכן. הם חזרו לעשן כי בתקופה של מתח מתמשך, חרדה, אובדן, בידוד וחוסר ודאות, המוח מחפש עוגן מוכר.
הסיגריה מספקת אשליה של שליטה.
היא נותנת הפסקה של חמש דקות מהחדשות, מהאזעקות, מהדאגה לילדים, מהלחץ הכלכלי ומהמציאות הישראלית שהפכה עבור רבים למצב חירום מתמשך.
לכן, מי שמתייחס לעישון רק כהתמכרות לניקוטין מפספס חלק גדול מהסיפור.
הנתונים החדשים של משרד הבריאות צריכים להדאיג אותנו במיוחד לא רק בגלל מספר המעשנים, אלא בגלל הדור הבא. הדוח מצביע על כך שסיגריות אלקטרוניות הפכו לשער הכניסה המרכזי של בני נוער לעולם הניקוטין. גיל ההתנסות יורד, ובמקרים מסוימים כבר מדובר בילדים בכיתות ה' ו־ו'.
אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בעוד עשור מול דור שלם שהתמכר לניקוטין עוד לפני שהבין בכלל מהי התמכרות.
ודווקא על רקע הנתונים הללו, מתקיים השבוע דיון בהפחתת המס על סיגריות אלקטרוניות. קשה שלא לתהות האם אנחנו נלחמים בתופעה – או מקלים עליה.
וזו בדיוק הנקודה.
רוב המעשנים לא צריכים עוד הרצאה על הנזקים. הם כבר יודעים. רובם גם לא צריכים עוד הפחדה. הם ראו מספיק. מה שהם צריכים הוא להבין למה הם מעשנים באמת.
האם זו הסיגריה של הבוקר?
האם זו הסיגריה עם הקפה?
האם זו הסיגריה שמגיעה בכל פעם שמרגישים לחץ?
האם זה העישון החברתי שהפך עם השנים להרגל קבוע?
או שאולי מדובר במנגנון רגשי עמוק יותר שהפך את הסיגריה לחלק מהזהות ומהשגרה?
המאבק בעישון לא יוכרע רק באמצעות מיסוי, רגולציה ואזהרות. אלה צעדים חשובים והכרחיים, אבל בסופו של דבר ההצלחה תגיע כאשר נצליח לעזור לאנשים לשחרר את התלות הרגשית שמחברת אותם לסיגריה.
כי אף אחד לא קם בבוקר ורוצה להיות מעשן.
רוב המעשנים היו שמחים להשתחרר מההרגל הזה כבר מחר.
השאלה היא האם הם מקבלים את הכלים להתמודד עם מה שגורם להם להדליק את הסיגריה הבאה.
במשך שנים לימדו אותנו שהאויב הוא הניקוטין. אבל בשנים האחרונות אנחנו מגלים שהאויב הוא גם הנורמליזציה.
ברגע שילד בן 11 רואה סיגריה אלקטרונית כמוצר לגיטימי, נגיש וזול יותר, הפסדנו את המערכה הרבה לפני שהדליק את הסיגריה הראשונה.
כי בסופו של דבר, רוב המעשנים לא מחפשים עוד סיגריה.
הם מחפשים רגע של שקט.
אהוד אברהמסון, מומחה לגמילה מעישון והתמכרויות, מייסד מכון אברהמסון
