דוקטור אבשלום גליל פסיכולוג קליני מייסד פלטפורמת "טיפול חכם": בימים האלה המילה "סליחה" נאמרת בקלות, בבתי הכנסת, בהודעות ובברכות. אבל סליחה אמיתית היא אחד המעשים הקשים שאדם נדרש להם. כדי לומר "פגעתי בך" צריך לעמוד חשופים מול האחר, לשאת את האשמה בלי שתהפוך לבושה שמאיימת על כל מה שאנחנו חושבים על עצמנו, ולהימנע מהדרך המהירה שמנסה למחוק את הנזק במקום להכיר בו. יותר מכל, ההתנצלות מעבירה את השליטה לידי מי שנפגע: אנחנו מבקשים, והתשובה אינה בידינו.
בבתים רבים בישראל, בערב יום הכיפורים, מבקשים סליחה מבני המשפחה ומחברים. לפעמים גם שולחים את הילד: "לך תגיד לאחותך סליחה". המשפט הזה, שנאמר בכוונה טובה, מלמד שסליחה היא מילה שאומרים. אבל מה שהופך אותה למעשה ,נלמד במקום אחר, ומתחיל בשאלה מה בעצם מאיים עלינו ברגע שבו אנחנו מודים שטעינו.
מה מאיים עלינו בהודאה
הפסיכולוגיות קרינה שומאן וקרול דווק מאוניברסיטת סטנפורד ניסו לענות על כך. במחקרן הן ביקשו מ-60 זוגות נשואים או זוגות שגרים יחד למלא יומן במשך שבוע, ולתעד כל פעם שפגעו בבן או בבת הזוג, ואם התנצלו, מה בדיוק אמרו. קודם לכן מילאו המשתתפים שאלון שבדק האם הם מאמינים שאישיותו של אדם קבועה, או שהיא יכולה להשתנות.
התוצאה הייתה ברורה: מי שהאמינו שאישיות יכולה להשתנות לקחו יותר אחריות על הפגיעות שלהם, וההתנצלויות שלהם כללו יותר הודאה מפורשת במה שעשו. בניסויים משלימים החוקרות הובילו משתתפים, באמצעות מאמר שקראו, להאמין שאישיות גמישה או קבועה. אלה שהשתכנעו שאפשר להשתנות, לקחו יותר אחריות, והרגישו פחות מאוימים כשהודו בטעות. מהמחקר נראה כי מי שמאמין שהוא יכול להשתנות מבין את טעותו כהזדמנות ללמוד ולתקן את הקשר. מי שמאמין שהטעות שלו היא מייצגת את מי שהוא, מבין אותה כמעין "פסק דין" על עצמו.
למה זה כל כך קשה לנו?
הפסיכואנליטיקאי ליאון גרינברג הבחין בין שני סוגי אשמה, וההבחנה שלו מסבירה את הממצא הזה בצורה עמוקה יותר. אשמה רודפת מופנית פנימה: "אני אדם נורא", "הרסתי הכל". היא מייסרת ומשתקת. לעומתה, אשמה בריאה יותר מופנית החוצה, אל מי שנפגע: "הוא נפגע, אני רוצה לתקן". מי שמוצף באשמה רודפת עסוק בשאלה מה המעשה אומר עליו, ולכן אינו פנוי לראות את האחר.
באופן פרדוקסלי, דווקא הנטייה להלקאה עצמית היא שמונעת מאיתנו לגשת ולומר סליחה. המעבר מ"אני אדם נורא" ל"פגעתי בך, ואני רוצה לתקן" אינו הקטנה של האשמה. הוא מה שמאפשר לה להפוך לתיקון.
הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין תיארה גם היא את הדרך שבה הנפש בורחת מאשמה בלתי נסבלת, בשם "הגנות מאניות". הגנות אלו מבקשות לבטל את הנזק במקום להכיר בו. בחיי היומיום זה נראה כך: אחרי ריב, מציעים פתאום לצאת לארוחה טובה, או קונים לילד גלידה אחרי פיצוץ, בלי מילה על מה שקרה. הכוונה טובה, והמחווה נדיבה, אבל היא מדלגת על הרגע היחיד שחשוב: הכרה ושיח על מה שהיה. מה שנלמד ממנה הוא שאחרי פגיעה עושים משהו נחמד, ושמתכסים על האשמה, הכעס והבושה במקום להתמודד איתם.
מי ניצח
קושי נוסף הוא שהודאה בטעות נחווית לפעמים כוויתור על מעמד או על סמכות, כאילו מי שהתנצל "הפסיד". הפסיכואנליטיקאית ג'סיקה בנג'מין תיארה את המלכודת של יחסים שבהם יש רק "מי שעושה רע" ו"מי שנעשה לו רע": כל צד חווה את עצמו כנפגע, וכל הודאה נחווית כהפסד. בהתנצלות כנה יש ממד של ויתור אמיתי על שליטה. האחר עשוי לא להיות מוכן לסלוח מיד. הוא עשוי להמשיך לכעוס, או לשתוק. למי שנתון לאשמה רודפת, העמדה הזו של חוסר שליטה, נוגעת בנימי הנפש וכמעט בלתי נסבלת. באופן דומה תיאר הפסיכיאטר אהרן לזר את ההתנצלות כמעשה שבו המתנצל מעביר כוח לנפגע ואינו שולט בתוצאה. מי שיכול לשאת את השתיקה הזו בלי לחזור בו מההתנצלות מלמד משהו נוסף: שסליחה היא בחירה של מי שנפגע.
הורה שאומר לילדו "צעקתי עליך הבוקר, הייתי לחוץ, וזה לא היה בסדר" מלמד אותו שגם אדם קרוב ואוהב יכול לפגוע, שאפשר לשאת אשמה בלי להתפרק, ושקשר יכול לשרוד קרע ולחזור. חשוב גם מה שאין במשפט הזה: אין בו "אבל גם אתה לא הקשבת", ואין בו דרישה "אז עכשיו אתה סולח לי?", שמטילה על הילד את התפקיד להרגיע את המבוגר.
לאחר השבעה באוקטובר, אפשר להבחין בדינמיקה זו גם בממדים לאומיים. חלק מבעלי התפקידים אמרו מוקדם ובמפורש שהם נושאים באחריות. אחרים העדיפו ניסוחים זהירים יותר, או דחו את הדיון לזמן אחר. בלי לשפוט מי צודק, מבנה ההתנצלות עצמו מסביר חלק מהקושי: התנצלות ציבורית מעבירה את המפתח של האשמה לידי הציבור, ומי שמוסר מפתח כזה אינו יודע מה ייעשה בו. יש גם הבדל עדין בין "אני לוקח אחריות", שהוא הצהרה שהדובר שולט בה, לבין "סליחה", שהיא בקשה מורכבת יותר נפשית משום שהיא נותנת את השליטה לידי אחרים.
באופן מעניין, השפה העברית שומרת בתוכה עדות לכאב ולקושי שבאשמה ובבושה, וממחישה כמה קל להחליף בקשה בהצדקה. במילון בן יהודה, "התנצלות" פירושה המקורי הוא "הסרת האשם ממנו", כלומר תירוץ. כך היא מופיעה בספרות ימי הביניים, והרמב"ן כותב על "ההתנצלות של אהרן" אחרי חטא העגל, ומתכוון לדבריו למשה: "ואשלכהו באש, ויצא העגל הזה".
ההתנצלות היא הימור על האחר, ואין נוסח שמבטל את הסיכון. אבל ההימור הזה הוא גם הצהרת האמון החזקה ביותר שאפשר לתת: אני מאמין שתוכל לשמוע את זה, ושאני אוכל לשמוע את תשובתך. זה גם הימור שמעיד כאלף עדים על אומרו: האם אני יכול לשאת את הבושה, ואת העברת השליטה על "ההצדקה" שלי לידי האחר, או האחרים, או העם.
במשנה, במסכת יומא, מופיע דין שנשמע כמעט כמו אזהרה: "עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו". כלומר, יש דברים שגם היום הקדוש ביותר בשנה אינו יכול לסדר. בין אדם לחברו אין מסלול עוקף. צריך ללכת אל מי שנפגע, ולבקש. משנה זו מצביעה על כך שההתנצלות אינה רק ביטוי של רגש, אלא מעשה ייחודי שמעביר את השליטה לאחר, ותוצאתו אינה בידי מי שעושה אותו. לפי המשנה, לקראת יום הכיפורים אנחנו צריכים לוותר מעט על הצורך שלנו בשליטה. מסתבר שזה אחד מהדברים היותר קשים לעשות.
פלטפורמת "טיפול חכם" אתר, פייסבוק, טלפון: 055-9931403
