בשעות הבוקר המוקדמות נערך השבוע טקס זיכרון שלא רבים מכירים: על האדמה ההיסטורית של תל ליטווינסקי שפינה את מקומו במלחמת העולם השנייה למחנה הצבאי הבריטי Camp 21, במה שנהפך ברבות הימים לבסיס הבקו"ם
דבריו של אילן חממי בטקס
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
הטקס נערך בנקודה הטעונה בזיכרון היסטורי: באפריל 1948, עם פינוי הבריטים, הפך התל לשדה קרב עקוב מדם. לוחמי חטיבת אלכסנדרוני ניהלו כאן לחימה קשה מבית לבית מול כוחות עיראקיים וכנופיות מהכפרים הסמוכים – כפר עאנה וחיריה. כיבוש התל במבצע "חמץ" היה המפתח להסרת האיום על מרחב דן ולאבטחת הדרך מזרחה.
היום, באתר שבו נלחמו דורות המייסדים, התייחד סגל הפיקוד של הבקו"ם עם נציגות משותפת של חמש הרשויות המקיפות את הבסיס: רמת גן, גבעתיים, בני ברק, קרית אונו וגבעת שמואל. בשעה שבע וחצי בבוקר, למרגלות האנדרטה המטופחת, נמחקו הגבולות המוניציפליים לטובת רגע של חסד והתייחדות.
במרכז הטקס, שכלל תרגילי סדר ואמירת "יזכור", עמדו דבריו המצמררים של אילן חממי, אביו של אל"מ אסף חממי ז"ל, מפקד החטיבה הדרומית שנפל בקרב ב-7 באוקטובר. חממי, שייצג את המשפחות השכולות, שרטט בדבריו את קו התפר שבין הכאב הפרטי למנהיגות הלאומית.
"אנו עומדים כאן נושאים בליבנו כאב שאין לו קצה, אך גם משמעות שאין לה גבול," פתח חממי. הוא תיאר את הרגעים הראשונים של הבוקר ההוא: "בשעה 06:39, בני אסף הבין את גודל השעה. בקול רגוע ונחוש הכריז בקשר: 'כאן קודקוד, מכריז מלחמה. היפוך קערה, הכל בסדר, מלחמה'."
חממי הזכיר את לוחמי החפ"ק שנפלו לצד בנו – סמ"ר תומר אחימס וסמל קיריל ברודסקי – ותיאר כיצד המילים ההן לא היו רק פקודה צבאית, אלא מפגן של הנהגה ויציבות בתוך התהום. "זאת הייתה הכרזה של אחריות והבנה עמוקה של מנהיגות," אמר האב.
שותפות גורל אזורית
לצדו של חממי, נשא דברים נציג הרשויות, ראש עיריית בני ברק חנוך זייברט. בקהל נכחו ראשי הערים השכנות: מיכל רוזנשיין (קרית אונו), רן קוניק (גבעתיים) וכרמל שאמה הכהן (רמת גן), במה שנראה כהתגלמות של ה"ברית האזורית" עליה דיברו המשתתפים.
אחות היפה של תל אביב שזכתה להניח זר
סיפור חייה של אטי (אסתר) רדלר בריטן, , הוא פסיפס מרהיב של תולדות הקמת המדינה. אטי, ילידת תל אביב (1931), החלה את דרכה כנערה במחתרת ה"הגנה" והמשיכה לחיים של נתינה מקצועית כאחות בבית החולים בילינסון. עוז רוחה בלט במיוחד ברגעי המבחן של המדינה, כששימשה כנהגת אמבולנס במד"א רמת גן תחת אש במלחמות ששת הימים ויום כיפור. לצד פועלה הציבורי הענף שהעניק לה את אות "יקירת העיר רמת גן", אטי תמיד הקרינה שילוב נדיר של יופי פנימי וחן חיצוני, שבזכותו אף הוכתרה כמלכת היופי של תל אביב לשנת 1955. גם בגיל 95, היא ממשיכה להוות סמל ומופת לדורות הבאים, כשנבחרה להניח זר בשם ארגוני המחתרות בטקס .
בסיום דבריו, פנה אילן חממי לציבור ולמנהיגות המקומית בבקשה להפוך את הזיכרון לצו חיים: "הנופלים ציוו לנו את החיים לא כסיסמה, אלא כדרך – להיות חברה טובה יותר, חברה שמכילה ומקשיבה, שפועלת מתוך חמלה ונתינה גם כשלא מסכימים. עלינו להיות ראויים למחיר ששולם."
הטקס בבסיס מיט"ב, ב"שער הכניסה לצה"ל", נחתם בתחושה שעל אף המלחמה המורכבת והמתמשכת במספר זירות, הכוח האנושי והערכי שנחשף במהלך המלחמה הוא המצפן של החברה הישראלית.
