באמצע העשור המשבש שבו אנחנו חיים, קשה להתעלם מהתמונה הגדולה: המפה הכלכלית העולמית כבר לא נראית כפי שהכרנו. ממדינות אירופה ועד הודו, ומסין ועד ארצות הברית, מתרחשת תפנית ברורה של נסיגה מהגלובליזציה הקיצונית וחזרה מודעת לחיזוק הייצור המקומי. זה כבר לא עניין של אידיאולוגיה כלכלית, אלא של הישרדות. בעולם שבו משברים גיאו־פוליטיים הפכו לשגרה, היכולת לייצר בבית היא לא רק יתרון היא ביטחון לאומי.
ודווקא כאן בישראל, נדמה שחלק ממקבלי ההחלטות עדיין פועלים לפי תסריט ישן. עוד רפורמת יבוא, עוד פתיחת שוק, עוד אמונה שהמדפים יתמלאו מעצמם. אלא שהעולם השתנה ואנחנו, לפחות ברמת המדיניות, עדיין לא לגמרי שם.
כמובן שאי אפשר לנתק את יוקר המחיה, ובפרט את מחירי המזון, מהמציאות של 2026. המלחמה המתמשכת בין רוסיה לאוקראינה, שנכנסת לשנה החמישית, יחד עם המלחמה האזורית המתמשכת מול הציר האיראני, יצרו מציאות חדשה: טבעת חנק לוגיסטית ואנרגטית. נתיבי שיט הופכים למסוכנים, מחירי האנרגיה והדשנים מזנקים, ושרשראות האספקה העולמיות מאבדות יציבות.
זה כבר לא תרחיש תיאורטי זו המציאות. כשמחירי האנרגיה עולים ומצירים נחסמים, הדשנים מתייקרים. כשהדשנים מתייקרים, החקלאות מתייקרת. וכשהחקלאות מתייקרת המזון כולו מתייקר. פשוט, ישיר, וכואב בכיס של כל אחד מאיתנו.
אולי חשוב להזכיר את הנתונים שמספרים שבשנה האחרונה, מדד מחירי תפוקת יצרני המזון בישראל דווקא ירד בכ־1% . המשמעות ברורה הייצור המקומי לא רק שלא ייקר, אלא אף בלם עליות. ההתייקרויות הגיעו ממקומות אחרים. ברגעים כאלה מתברר עד כמה מסוכן לבנות אסטרטגיית מזון לאומית על יבוא כי כשנמלים עובדים תחת איום, כשאוניות משנות מסלול, וכשהעולם כולו מתכווץ לתוך עצמו מי שנשאר יציב הוא דווקא הייצור המקומי. הציבור הישראלי כבר ראה את זה: בקורונה, במלחמות, במשברים. תמיד היו אלה המפעלים המקומיים שסיפקו את הסחורה, תחת אש.
במבט צופה פני עתיד ואם ישראל רוצה להגיע לשנת ה -100 עם 15 מיליון תושבים ועם יכולת אמיתית להאכיל את עצמה היא חייבת לאמץ כבר עכשיו תוכנית לאומית להרחבת וחיזוק ייצור מזון מקומי בהיקף של כחצי מיליארד שקל לשנה במשך חמש שנים. זו אינה הוצאה מופרזת זו השקעה נמוכה יחסית עבור שינוי מבנה הכרחי.
השקעה צריכה להיות מכוונת לארבעה צירים ברורים: מעבר למפעלים חכמים באמצעות אוטומציה ורובוטיקה מעבר למפעלים חכמים שיפצו על עלויות הייצור הגבוהות; השקעה במחקר ופיתוח בתחום המזון כדי לייצר יתרון תחרותי: הרחבת והקמת מפעלים בצפון ובדרום כחלק מתפיסת חוסן לאומית והפחתת התלות באנרגיה מיובאת באמצעות עידוד מעבר לאנרגיות חלופיות כדי לנתק את מחירי המזון המקומי מזעזועי נפט בעולם.
ומי שחושב שמדובר בגישה חריגה כדאי שיסתכל החוצה. אירופה כבר שם והיא מציבה יעדים ברורים להגדלת חלק התעשייה בתוצר ומשקיעה סכומי עתק בהחזרת הייצור הביתה. כך גם ארה"ב. הם מבינים היטב את מה שעדיין לא הופנם כאן במלואו: בלי בסיס ייצור חזק אין ביטחון.
בסופו של דבר, השאלה איננה “יבוא כן או לא”. השאלה היא האם למדינת ישראל יש עמוד שדרה תעשייתי שמסוגל להחזיק אותה ברגעי מבחן ובעולם שבו מעצמות חוזרות לייצר בבית, שבו נתיבי שיט הפכו לנכס אסטרטגי, ושבו אנרגיה, דשנים ומזון מתחברים למשוואה אחת של ביטחון לאומי גם ישראל חייבת להתעורר.
