אמש באולם "צוותא": המשורר יואב טלמור שזר בין ביטויי הסתה פוליטיים של סמוטריץ' ונתניהו לבין שפת הרדיפה האנטישמית; נילי קופלר מ"פואטרי סלאם ישראל" הציפה את עלבון הניצולים שסווגו כ"בעלי מום" וכ"צאן לטבח" דרך סיפורו של האמן מריאן; והאמנית צביה מרגליות דרשה תשובות מגרמניה ומעצמנו בסימפוזיון זהות חריף שמתחיל בשאלה: "מה אשכנזי בעינייך?"
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
מי שהגיע אמש לאולם "צוותא" המיתולוגי לערב "משוררים זוכרים", בהפקת עיריית תל אביב-יפו ומועדון הדִּיגִיתֵל ציפה אולי לטקס התייחדות סטנדרטי. אבל מה שקרה על הבמה לא היה חלק מהחבילה הממלכתית. אמני הספוקן-וורד המובילים בישראל לא באו להניח זרים על קברים; הם באו להשתמש במילים כסכין מנתחים בלב הפתוח והמדמם של המציאות הישראלית.
מורשת: כשהלקסיקון של המדכא עובר "גיור"
יואב טלמור, מהאבות המייסדים של סצינת הספוקן-וורד, פתח במיצג מילולי בשם "מורשת". טלמור ביצע "גיור ישראלי" מטלטל לשפת הרדיפה האנטישמית של שנות ה-30, כשהוא שותל בתוכה את הביטויים הנפיצים ביותר של ההנהגה הישראלית בעשור האחרון.
"צועקים לסבא שלי: 'אתם גונבים לנו עבודה! מתעסקים לנו עם הבנות! מכונמים, מלאים במחלות! אתם סכין בגב האומה! סרטן בגוף שלנו!
בהמות! עושים חאפלות בחדרי לידה! נוהרים לקלפיות ובאוטובוסים! > נראה אותך מסתובב בתחנה המרכזית בשתיים בלילה לבד, וכמה מסריח שם בגטו לודג' ובגטו לוד, ברכבת ארלוזורוב-סוביבור מרכז, בדרך לדרך השלום! קוף אפריקאי! כלב יהודי! להוציא את השחורים! לסיים את העבודה!'.
סבא שלי נשאר היהודי האחרון בכיתה."
טלמור לא השאיר מקום לספק – כשהוא מהדהד את התבטאויות העבר של השר סמוטריץ' על יולדות ערביות או את ה"נוהרים" המפורסם של נתניהו, מדבריו עולה שהלקסיקון של המדכא עבר אדפטציה מושלמת לשפה העברית. השיא הגיע כשהוא מחק את המרחק הגיאוגרפי וההיסטורי בצעקה אחת: "ברכבת ארלוזורוב-סוביבור מרכז". המסר היה חד: המורשת שלנו היא לא רק הגבורה, אלא גם השנאה שאימצנו מהרודפים שלנו, שנאה שמופנית היום כלפי פליטים, זרים וכל מי שמוגדר כ"אחר" בתוך הבית. ואולי גם לשפת הקיטוב הפוליטי שכל פעם ממריאה לגבהים חדשים של שנאה.
בעל מום: הבושה השקופה של "דור התקומה"
נילי קופלר סובבה את הסכין פנימה אל תוך הבושה של דור המייסדים. היא חשפה את סיפורו המטלטל של האמן מריאן (פנחס בורשטיין), ניצול אושוויץ שהגיע לארץ לבדו רק כדי לקבל מהמדינה הצעירה תעודת זהות שבה נכתב תחת סעיף משלח היד: "בעל מום".
קופלר תקפה את ה"אנשים ההגונים והרגילים" של אז ושל היום, אלו שלא יכלו להכיל את הכאב המלוכלך של הניצולים, אז הם בחרו לצחוק, להתעלם או להאשים אותם כ"צאן לטבח". התיאור של בורשטיין הצוחק מול יומן חדשות שמראה גופות במחנות – כי "מה זה כבר עשר גופות עבורנו?" – חשף את התהום הפעורה שבין הניצולים לבין הישראליות ה"נורמלית" והשבעה. קופלר הזכירה לכולנו שהמום הזה, המום של חוסר האמפתיה, עדיין מסתובב בינינו כפצע שקוף ומדמם.
צביה מרגליות: דיאלוג ציני מול "גרמניה האחרת"
האמנית צביה מרגליות פתחה בדיאלוג ציני ומורכב מול גרמניה. בטקסט שנע בין עברית לגרמנית, היא תקפה את הניסיון לייצר נורמליזציה מזויפת דרך מימון תרבותי ופרויקטים של "מכוני גתה".
"כמה כסף שמת עלינו, גרמניה? לא שילומים, תרבות!" הטיחה בבמה.
מרגליות פירקה את המושגים "אשכנזי" ו"ציונות" והפכה אותם לשאלות קיומיות צורבות. היא הטיחה בגרמניה את השאלה האם היא באמת "אחרת"?
מרגליות מנסה לענות למבקרי ישראל שמנסים להשוות אותה לאותה 'גרמניה אחרת' במה שהפך לבון טון בחוגים מסוימים על כך היא עונה במשפט מלא אירוניה שנועד לגרום לשומע לתהות האם הקמת מדינת לאום יהודית היא סוג של נאציזם : "ואולי בעצם אנחנו הממשיכים שלה, כי את באמת הסקת שלעולם לא עוד ואנחנו הקמנו מדינת לאום״ שאלה בבוטות שהשאירה את הקהל המום, מזכירה שהקשר בין העמים לא נגמר ב-1945.
הנפילה הגדולה: "נפלנו טוב" והבריחה לגלות
בטקסט הסיום החשוף שלו, "מי מפחד מהמוזה", טלמור הציב מראה מול האב הישראלי שנאלץ לענות לבתו בת ה-6 על שאלות של מוות וצבא. הוא הפך ל"יהודי הגלותי" שבורח על נפשו, מקלל את השורשים בניסיון נואש למצוא מקום שבו לא צריך למות בשם האדמה.אך הוא יודע שבכל מקום הוא יצטרך לנוס על נפשו וזה לא משנה אם זה בעברית, גרמנית או ערבית
אינעל אוסול (לעזאזל השורשים)
"עכשיו הזמן לרוץ, bloody roots"
Aber ich bin lokal (אבל אני מקומי),
וזה כל כך כל כך לא קל.
אז Komm, meine liebe Schwester (בואי, אחותי האהובה),
Nimm mich unter deinen Flügel (קחי אותי תחת כנפך),
עשאן אנא חייף וטעבאן (כי אני פוחד ועייף)
הערב הגיע לשיאו כשטלמור פירק את הקלישאה הכי ישראלית שיש: "נפלנו טוב". בתוך הדיסוננס של מלחמה מתמשכת כבר למעלה משנתיים וחצי, המשפט הזה הפך מביטוי של מזל לקינה על אשמת ניצולים. טלמור שיחק על כפל הלשון המקולל של המילה "נפילה" – בין המזל של מי שנשאר ב"בועה" התל-אביבית לבין הלוחמים שנופלים בקרב:
"אז אנחנו עוברים לדבר על דברים אחרים, כי אנחנו יכולים, כי אנחנו – נפלנו טוב. אנחנו נפלנו טוב. זאת אומרת, אייל נכנס לעזה וגם בועז, אבל את זה יש לכולם. אנחנו נפלנו טוב.
אנחנו לא מכירים אישית אף אחד שנחטף או נרצח, רק כזה מעגל שני פלוס ככה…
נפלנו טוב. יש בומים בזמן ארוחת הצהריים, אבל הם יחסית רחוקים… אז אני מבקש שיעבירו לי את הסלט.
איזה מזל יש לנו שאנחנו לא גרים בבארי, או בעזה.
אנחנו נפלנו טוב. נפלנו טוב. נפלנו טוב. נפלנו טוב. נפלנו. טוב."
סיכום: המוזה נגד התותחים
הערב ב"צוותא", בליווי מוזיקלי חי שלא נתן למתח לרדת, הראה כמה שאנחנו זקוקים לזיכרון מסוג אחר כזה שזוכר ובועט, בוכה וצוחק, מתריס ומנחם בדיוק כמו ספוקן-וורד טוב. . טלמור, קופלר ומרגליות לא נתנו לקהל את הנחמה של ה"יזכור" המסורתי. הם הכריחו אותנו לראות את ה"מום" שאנחנו נושאים איתנו – המום של השפה המדירה והמום של האדישות השבעה.המום שאנחנו מטיחים כלפי אחרים. כפי שסיכם טלמור במשפט שצריך אולי להדהד בכל חדר הנצחה:
"הרבה יותר ממה שהמוזה פוחדת מהתותחים, הם מפחדים ממנה. כמו שהמוות פוחד מהחיים."
