אידה בראון, מנכ״לית סוכנות סורמום לפונדקאות וליווי הולדה מורכבת, בטור מיוחד
להיות אמא. להיות סבתא. לדעת שמישהו ימשיך את השושלת, את השם, את הצחוק המיוחד של המשפחה. זה חלום פשוט. אנושי. עד שהמציאות מתנפצת.
בתוך השכול של כל מלחמה מסתובבים בינינו הורים שחולמים חלום בלתי אפשרי: לגדל את הנכד של הבן שכבר לא יחזור. לא כדי למלא את החלל, משום שאי אפשר למלא את החלל הזה אלא כדי להבטיח שהמשפחה שלהם תמשיך להתקיים גם אחרי האובדן. ואולי בעיקר בכדי להוכיח שהמוות לא ניצח הכול.
המרוץ נגד השעון
בשבעה באוקטובר, וגם בימים שאחרי, ראינו מרוץ נגד הזמן שלא הכרנו בעבר. שאיבת זרע מחללים ומנרצחים הפכה למציאות כואבת. בישראל של היום נוצרת תופעה חדשה יתמות טרום-לידתית. תינוקות שנולדים אל תוך סיפור גבורה, אל תוך תמונה על הקיר, אל תוך געגוע שהתחיל עוד לפני הנשימה הראשונה שלהם.
בתוך השכול של המלחמה הזו מסתובבים בינינו הורים שחולמים חלום בלתי אפשרי: לגדל את הנכד של הבן שכבר לא יחזור. לא כדי למלא את החלל אי אפשר למלא חלל כזה אלא כדי להבטיח שהמשפחה שלהם תמשיך להתקיים גם אחרי האובדן. כדי להוכיח שהמוות לא ניצח הכול.
גם בתי המשפט מתחילים להתמודד עם המציאות החדשה הזו. באחת הפסיקות האחרונות קבע בית המשפט כי ניתן לאשר שימוש בזרעו של לוחם שנפל כדי להביא לעולם ילד גם כאשר לא הותיר מסמך מפורש, אם ניתן ללמוד כי רצונו היה להיות אב. בפסק הדין נכתב כי "יש לתת משקל גם לרצונו המשוער של הנפטר להמשכיות ולהורות".
המשפט הזה משקף מציאות חדשה שנולדה מתוך הכאב של המלחמה
הפסיקה הזו אינה רק הכרעה משפטית. היא משקפת מציאות חברתית חדשה. יותר ויותר משפחות שכולות מוצאות את עצמן עומדות בפני שאלה בלתי נתפסת: האם להביא חיים לעולם מתוך האובדן הגדול ביותר.
הוואקום המשפטי
ועדיין, נכון לשנת 2026, המצב המשפטי בישראל מורכב ומייסר. למרות יוזמות חקיקה שונות, החוק מתקשה להדביק את רצון המשפחות. ברירת המחדל המשפטית נשענת על "הרצון המשוער" מושג אמורפי שמאלץ הורים להביא הוכחות כמעט בלתי אפשריות.
לרוב הצעירים שיוצאים לקרב אין צוואה חתומה בתוך הקיטבג. יש להם רק שיחה קצרה במטבח, הודעת ווטסאפ ישנה, או חלום משותף עם בת הזוג. בהיעדר מדיניות ממשלתית ברורה שתעגן את שאלת ההמשכיות, כל משפחה נאלצת לצאת למלחמה שנייה מלחמה משפטית מול המדינה.
ירושה של חיים, לא רק של זיכרון
זו אינה שאלה של טכנולוגיה המדע כבר שם. זו שאלה של חוסן לאומי. האם אנחנו, כחברה, מסוגלים להכיל את המורכבות הזו? האם אנחנו מבינים שהילדים האלו אינם "מפעל הנצחה", אלא הבחירה הכי עמוקה להמשיך בחיים?
במפגשים שלי עם משפחות שכולות אני רואה הורים שנאחזים בתקווה הזו כמו באוויר לנשימה. זה לא מסע של פנטזיה. זה מסע של שליחות. להעניק חיים מתוך השבר, לא כדי לשכוח אלא כדי להמשיך את השורש שמישהו ניסה לגדוע.
הגיע הזמן שנפסיק לדבר רק על פרוצדורות ונתחיל לדבר על משמעות. על הזכות של משפחה להמשכיות. על האפשרות לתת לחיים עוד סיכוי, גם כשהכול נראה חשוך.
כי בסופו של דבר, התינוק שיחייך בעוד שנה בעריסה הוא לא רק זיכרון. הוא ניצחון החיים על המוות.
אם אנחנו באמת רוצים להיות חברה שבוחרת בחיים, עלינו גם לאפשר אותם. "הגיע הזמן להסדיר בחוק את סוגיית ההמשכיות לאחר נפילת חיילים, כדי שהורים שכולים לא יצטרכו להילחם מלחמה נוספת הפעם מול המערכת"
