בין בית ז'בוטינסקי למרכז רבין: הזרם החמישי ביהדות זכה להכרה רשמית

 

במרכז יצחק רבין בתל אביב, מקום שבו זיכרון השבר הלאומי פוגש את השאיפה העיקשת להמשכיות, התרחש בשבוע שעבר (19.2) אירוע שביקש לנסח מחדש את גבולות הגזרה של הזהות הישראלית. תחת הכותרת "יהדות כתרבות – שייכות. תיקון. תקווה", הושקה רשמית תנועה גלובלית חדשה. השילוב בין ראשי ההסתדרות הציונית העולמית, מנהיגים פוליטיים ופעילי שטח, הבהיר כי לא מדובר רק בכנס הגותי, אלא בקרב מאסף גורלי על דמותו של המפעל הציוני כולו.

איתן אלחדז ברק

 

המהפכה המוסדית: הזרם החמישי יוצא מהצללים

הבשורה הדרמטית ביותר שיצאה מהכנס היא העיגון הרשמי של המהלך. אחד ההישגים המשמעותיים של הקונגרס הציוני העולמי ה‑39 הוא ההכרה ביהדות ההומניסטית-חילונית כזרם מוכר בתוך גופי ההסתדרות הציונית העולמית. זהו רגע היסטורי שבו הממסד הציוני מודה, לראשונה באופן פורמלי ותקציבי, כי ארבעת הזרמים המסורתיים – האורתודוקסי, החרדי, הרפורמי והקונסרבטיבי – כבר אינם מספיקים כדי להכיל את מיליוני היהודים המגדירים את זהותם דרך ערכים, תרבות ולאום.

סילביו חוסקוביץ', ראש המחלקה למפעלים ציוניים, הסביר את המשמעות בשיחה אישית: "משב רוח חדש מגיע לעולם היהודי-ציוני. אנחנו כאן כדי לפתוח את דפנות האוהל הגדול של היהדות, אוהל שמזמין לתוכו את מי שמחפשים יהדות שעומדת איתן מתוך בחירה אישית". חוסקוביץ' לא נרתע גם מהשאלות הקשות על מיתוג התנועה כ"אליטיסטית": "זו יהדות שלא צריכה רב. היא לא צריכה דמות מרכזית שתגיד לאחרים מה לעשות. זה הקושי, אבל זה גם היופי – שכל אחד נדרש לחדש את יהדותו בעצמו, מתוך המעבדה החיה של התרבות העברית".

המסע האישי של הילה דרכלר: מניכור לשליחות של תיקון

עבור הילה דרכלר, מנהלת המחלקה למפעלים ציוניים, המהלך הזה הוא תיקון אישי עמוק שהפך למשימה לאומית. "הכרתי רק יהדות אחת, זו שפגשתי בממרחב הציבורי ולא התחברתי אליה, בלשון המעטה," שיתפה בכנות. רק המפגש המאוחר עם כתבי אחד העם וביאליק פתח לה צוהר להבין שהיהדות היא "קוד פתוח" – מערכת הפעלה שניתן וצריך לעדכן כדי שתתאים לערכים הומניסטיים ומודרניים.

במאמר אסטרטגי שפרסמה בכתב העת הבינלאומי eJewishPhilanthropy, דרכלר מנתחת את חלון ההזדמנויות שפתח השבעה באוקטובר: "התגובות לפוגרום הובילו צעירים רבים לבחון מחדש את זהותם. האדישות כלפי ישראל פחתה, והניכור הוחלף בצמא לשייכות". היא מדגישה כי הממסד היהודי צריך לפעול כ"אוהל רחב", כזה שלא מדלל את המסר אלא יוצר תוכן בעל ערך המבוסס על סולידריות, אחריות הדדית וקשר עמוק לישראל. האתגר, לדבריה, הוא להפוך את ההתעוררות הרגעית הזו לתשתית זהותית ארוכת טווח.

הופעה של הדג נחש בכנס ההשקה של 'יהדות כתרבות' : 'עם סגולה בסרט פעולה'

המאבק על ה"נשמה": הזווית הפוליטית והחברתית

נוכחותו של יו"ר הדמוקרטים, יאיר גולן, העניקה לכנס ממד של דחיפות פוליטית. גולן תיאר את המצב כ"חטיפה" של היהדות על ידי קבוצות קיצוניות המבקשות לכפות בדלנות והשתמטות. "מערכת הבחירות הקרובה איננה עוד רגע פוליטי," הצהיר גולן, "מדובר במשאל עם היסטורי וגורלי על עצם עתידו של המפעל הציוני ועל הנשמה היהודית של כולנו. אסור להשאיר את היהדות למי שמבקשים להשתמש בה כנשק הרסני נגד המדינה".

לדבריו, היהדות הליברלית והדמוקרטית היא הגשר החיוני היחיד שנותר ליהדות התפוצות, במיוחד אל מול ממשלה ש"עושה כמעט הכל כדי לקרוע את החבל שמחבר אותנו ליהדות העולם". דבריו הדהדו את דבריו של אייל אוסטרינסקי, יו"ר קק"ל, שהוסיף: "היהדות היא גם הומניזם, צדק חברתי ופלורליזם. אתם הפנים היפות שמחזירות את היהדות לשורשים המכוננים שלה".

ההרהור האידיאולוגי: יהדות כתרבות כמגן סף ימני וליברלי

כאן עולה שאלה נוקבת: האם הרעיון של "יהדות כתרבות" שייך בלעדית לצד השמאלי של המפה הפוליטית? לכאורה, מהדוברים בכנס משתמע כי המאבק הוא נגד השמרנות הימנית-דתית, אך האמת מורכבת בהרבה. הליברליזם היהודי אינו נחלתו הבלעדית של השמאל; הוא נטוע עמוק גם בימין הליברלי והנאור.

זאב ז'בוטינסקי, אבי הציונות הרוויזיוניסטית, היה מהדוברים הבולטים של חזון היהדות כתרבות. ז'בוטינסקי ראה בשפה העברית ובמורשת הלאומית את "הנשמה של התרבות", והדגיש כי היהדות היא בראש ובראשונה ציוויליזציה גאה. בכתביו על "האדם העברי" ומושג ה"הדר", הוא שרטט דמות של יהודי חילוני, משכיל, שורשי וליברלי, שאינו זקוק לסמכות רבנית כדי להגדיר את לאומיותו. עבור ז'בוטינסקי, התחייה הלאומית הייתה רנסנס תרבותי שבו "כל יחיד הוא מלך".

אל לנו להפקיר את המאבק על "נשמתה של היהדות" לשמרנים הדתיים בלבד. מאז השבעה באוקטובר, שוטף את ישראל גל של התעוררות זהותית, אך לצדו צפים גילויים של לאומנות מתבדלת. במובן הזה, האופציה של "יהדות כתרבות" משמשת כמגן סף קריטי. היא מציעה זהות יהודית גאה ושורשית, אך כזו שאינה נזקקת לשנאת הזר או לקיצוניות משיחית כדי להתקיים. לשמרנים הליברלים מימין יש מקום מרכזי בתנועה הזו; הם אלו שיכולים להציב אלטרנטיבה ללאומנות הקיצונית מתוך הערכה עמוקה למסורת וליהדות כתרבות חיה.

משבר הנאמנות והגשר לתפוצות

אחד הנושאים המרתקים שעלו בשיחות הוא "משבר הנאמנות" של הדור הצעיר בחו"ל. חוסקוביץ' מזהה התנגשות חזיתית בין ערכים ליברליים לבין המציאות הפוליטית: "יהדות העולם נמצאת במשבר אמיתי. אנשים ליברלים וציונים מתקשים להביע את יהדותם. כשישראל הופכת לנושא שנוי במחלוקת, צעירים אומרים: 'הנאמנות שלי היא לערכים שלי'. התנועה שלנו מציעה להם מרחב בטוח שבה הציונות והערכים הללו לא חייבים להתנגש, אלא להזין זה את זה".

החזון כולל שבירת ה"ממגורות" (Silos) בין ארגונים בישראל ובתפוצות, ויצירת אקוסיסטם גלובלי של זהות תרבותית חוצת גבולות. זהו ניסיון ליצור ברית ייעוד משותפת המבוססת על אחריות קולקטיבית לגורל העם היהודי, מעבר למסע הגילוי האישי של כל פרט.

מהתאוריה אל השטח: הבשורה המעשית של התנועה

ההכרה בזרם החמישי מתרגמת כבר עכשיו ליוזמות מעשיות שישנו את פני הקהילות בישראל ובעולם:

• חינוך מגיל צעיר: פיתוח תכנים חילוניים-תרבותיים לגנים ובתי ספר, המדגישים את חגי ישראל והמורשת העברית כנכסי תרבות לאומיים.

• טקסי חיים ותרבות: עיצוב טקסי בר/בת מצווה, חתונה ולוח שנה עברי בשפה חילונית-ליברלית, המאפשרת שייכות ללא כפייה.

• אקטיביזם חברתי: הפיכת הזהות היהודית למנוע לעשייה חברתית, סולידריות ותיקון עולם, מתוך תפיסה של "כל ישראל ערבים זה בזה".

"הטרנספורמציה הזו כבר מתרחשת מלמטה למעלה," סיכמה דרכלר. "עכשיו הגיע הזמן שהממסד היהודי יגיב כדי להישאר רלוונטי". התנועה החדשה, שיוצאת לדרך מתוך המרכז שנושא את שמו של יצחק רבין, מבקשת להבטיח שהיהדות של המחר תהיה נחלתם של כולם. כפי שחזו הוגים מימין ומשמאל גם יחד, זוהי הדרך היחידה להבטיח שכל יהודי ויהודייה יוכלו למצוא ביהדותם בית, תקווה ושייכות עמוקה – לא כפשרה, אלא כייעוד לאומי עליון, גיבוש הקהילה ועיצוב זהות למול אתגרי ההווה