מאת אורנית קס, יו"ר עמותת "בשביל בעלי החיים"
כל שנה זה חוזר על עצמו, והתסכול רק הולך וגובר. הפיצוצים ברחובות, קולות הנפץ המחרישים, והניסיון המאולץ לעטוף אלימות בשם המכובס "חג", "מסורת" או "שמחה". אבל הגיע הזמן להפסיק להתחבא מאחורי מילים יפות. מאחורי כל פצצה קטנה ומסוכנת, מסתתר נזק עצום – לבני אדם ולבעלי חיים כאחד. נזק שבמיוחד עכשיו, כשאנחנו מלקקים את פצעי המלחמה ומתמודדים עם כמות פוסט טראומטיים הכי גדולה שיש וחלקנו מגדלים בעלי חיים, אי אפשר יותר להתעלם ממנו, ועלינו, כחברה מתוקנת, להוקיע אותו מהשורש.
עבור בני אדם, המרחב הציבורי אמור להיות מקום בטוח. עבור ילדים, קשישים, ונפגעי חרדה ופוסט־טראומה, קולות הנפץ הללו אינם משחק ילדים – הם טריגר ישיר. הם מחזירים לוחמים לרגעים הקשים ביותר בשדה הקרב, מעוררים התקפי חרדה, משתקים גם אזרחים תמימים, ופוגעים בתחושת הביטחון הבסיסית ביותר.
אם נתעכב לגבי החוק, לפני המוסר, נפצים נחשבים על פי חוק, כצעצוע נפיץ שאסור למכירה, ללא קבלת היתר מראש ובכתב, לאור כך, הן השימוש והן המכירה אסורים. זה הדין גם לגבי זיקוקי דינור שנמכרים באופן פיראטי באמצעות גורמים לא מורשים. מכירה, החזקה או הפצה של נפצים וצעצועים מסוכנים היא עבירה פלילית חמורה בישראל, הגוררת החרמת הציוד, קנסות כספיים כבדים, הגשת כתבי אישום ומיצוי הדין בבתי המשפט. האכיפה אמורה להיות מוגברת, במיוחד לפני פורים, ואמורה לכלול תפיסת חומרים כמו חזיזים, אקדחי דמה וכדורי נפץ, אשר מסכנים את הציבור וגורמים לנזקים גופניים קשים. בפועל במרבית הערים לא מתבצעת אכיפה בנושא זה וחשוב להדגיש, עיר שמרעישה בלי הבחנה היא עיר שלא רואה את תושביה, עיר שבוחרת להפקיר את החלשים שבה למען רגע של "אקשן" מיותר.
ועבור בעלי החיים? כאן כבר מדובר בהתעללות של ממש, ללא כחל ושרק. חוש השמיעה של כלבים וחתולים רגיש פי כמה מזה של בני האדם; הם שומעים בעוצמות שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין. פיצוץ אחד, שנשמע לנו כמו "רעש לכמה שניות", הוא עבורם פחד קיומי מוחלט. התוצאות הרסניות: פאניקה, בריחה מבוהלת, פציעות כתוצאה מריצה לתוך מכוניות, ובמקרים לא מעטים – מוות טראגי. חיות בר נוטשות גורים מתוך פחד, וחיות בית נכנסות לטראומה שלעיתים דורשת שיקום ארוך.
מנקודת המבט של עולם ההצלה והאימוצים, הנפצים הם מכת נגד יומיומית. כל תקופה כזו ממלאת את הכלביות בכלבים שברחו מבתים מאמצים, בכלבים שאיבדו את הדרך חזרה אל ביתם, ובגורים מבוהלים שנמצאו משוטטים משום שלא יכלו להתמודד עם הרעש.
כלבים שעבדנו איתם חודשים – בבניית אמון, חשיפה, שיקום – יכולים להידרדר לאחור ברגע אחד של רעש. משפחות מאמצות מתקשרות בבהלה, אומנות קורסות, וכלבים משלמים את המחיר על "כיף" של מישהו אחר, בדרך כלל ילדים משועממים. מי שעוסק בהצלה יודע: נפץ אחד יכול למחוק תהליך שלם, ואפילו בית חדש שנבנה באהבה.
והכי מקומם? שזה מיותר לחלוטין. אין שום ערך חינוכי, תרבותי או חברתי בפיצוץ. אין כאן שמחה, רק רעש. אין כאן חופש, רק פגיעה באחרים. חברה נמדדת ביכולת שלה לשמוח בלי לדרוך על החלשים ביותר – ועל מי שאין להם קול לבקש שיפסיקו.
אפשר לחגוג אחרת. אפשר לשמוח בלי לייצר הרס. אפשר לבחור באחריות, בהתחשבות, באנושיות. זה לא ויתור – זו התקדמות תרבותית. הגיע הזמן לומר בקול ברור: נפצים הם לא משחק. נפצים הם לא מסורת. נפצים הם נזק – ואנחנו יכולים וצריכים לבחור אחרת. אני קוראת לרשויות לאכוף את החוק, ולהורים – להבין את גודל האחריות.
