בעוד המזרח התיכון בוער בשנאה מיובאת, מתגלה ברית עתיקה-חדשה: מדמעות השייח' הסופי בחורבות כפר עזה ועד לחזון של 'מכה-ירושלים' המהפכני של פרופ' אבי אלקיים, שקורא לנו לעלות למסע "ברציף תשע ושלושה רבעים של הרוח". זהו מפגש מטלטל בין קבלה לסופיות, המציע ריפוי לשבר הישראלי דרך יופי, חמלה ושפה של סוד שלא נכנעת לגבולות הלאומיות, אלא שבה אל הלב
איתן אלחדז ברק
בשבוע שעבר באולם ההרצאות של אוניברסיטת בר-אילן, , עמד אדם שרבים מחבריו ותלמידיו מכנים "השייח' אלקיים". בהרצאת פרישה שהייתה למעשה מניפסט רוחני, סיכם פרופ' אבי אלקיים ארבעים שנות מחקר שהן הרבה מעבר למילים על דף. אלקיים, "הילד הרע" והמכשף של חקר המיסטיקה היהודית עמד שם עם עיניים מבינות לקול מוזיקה פרסית עתיקה כשברקע מתבוננים בו תלמידיו הרבים, עמיתתו פרופ' חביבה פדיה, ומורו הדגול – חתן פרס ישראל – פרופ' יהודה ליבס.
לפני עשרים שנה אלקיים הטיל פצצה בקונגרס למדעי היהדות: "בספרי הארי פוטר, הרכבת לבית הספר לכישוף נמצאת ברציף תשע ושלושה רבעים" אמר לתדהמת הנוכחים, "כדי להגיע למחוזות הקסם צריך חשיבה לא קונוונציונלית".
עבור אלקיים, האקדמיה הישראלית – שנבנתה על פי אמות המידה של 'מדע היהדות' הגרמני מהמאה ה-19 – נותרה כלואה ברציף הלא נכון. הוא קורא לטשטוש הדיכוטומיה המלאכותית שבין ה"חוקר" ל"מקובל". אלקיים אינו מסתפק בניתוח טקסטים; הוא מבקש להפוך את המחקר לתיאופניה – התגלות חיה, הממיסה את החיץ שבין הסובייקט החוקר לאובייקט הנחקר. אם גם לכם קופץ בראש הסרט 'ללכת שבי אחריו' בו רובין ויליאמס מגלם מורה לא שגרתי לספרות אז תדעו לכם שגם לפרופ' אלקיים יש את 'מחתרת המשוררים המתים' . במקום ט.ס אליוט קראנו לפני יותר מעשרים שנה את אבן אל ערבי. במקום וולט וויטמן למדנו את רבנו בחיי אבן פקודיי. זה היה בביתו בנווה צדק של הרב רוברטו ארביב (איש התנועה המסורתית) יחד עם אנשי אקדמיה, מחפשי דרך והשייח הסופי ראסן מנסארה מהמסדר הקאדרי בנצרת. ככה נוסד המסדר הסופי היהודי – מוסלמי 'דרך אברהם'. בין הדלקת נרות חנוכה במסדר הסופי זאוויית א-שאזלייה בעכו לבין חגיגות מסע הלילי של מוחמד ( אלאִסראא' ואלמעראג( ' למדנו, שרנו, הסתובבנו עם השייח הסופי איהב בלחה ובת זוגתו היהודיה – אורה.
עזה כירושלים: האונטולוגיה של השורשים
אלקיים אינו "חוקר מבחוץ". שורשיו נטועים עמוק באדמת המרחב ובסודותיו המושתקים. סבא רבא שלו, שעלה ממרוקו, היה ממקימי היישוב היהודי בעזה – אותה עיר שתהפוך לימים למוקד של שכול וקונפליקט, אך עבור אלקיים היא גם מקום הולדתו של המשיח השבתאי, נתן העזתי. כשהוא כותב על אמונתו של העזתי, הוא לא רק חוקר היסטוריה; הוא מבצע רדוקציה גניאולוגית של זהותו שלו.
הקשר העמוק הזה לעזה הוביל אותו לפני שנים, יחד עם הרב מנחם פרומן ז"ל, למסעות לימינליים אל לב הרצועה. שם, מול השייח' עבדאללה בבלי, נציג הפלסטינים במועצה הסופית בקהיר, הם חיפשו שפה שמעבר ללאומיות – שפת הלב. מי ששומע את אלקיים מבין שהשבר של השבעה באוקטובר הוא תוצר של מלכודת מערבית: הלאומנות היהודית והרדיקליזם האסלאמי הם שני צדדים של אותה מטבע קולוניאלית, המשרטטת גבולות שרירותיים (סייקס-פיקו) על גבי מרחב שהיה בעבר סימביוטי
הציר המרחבי: מכה-ירושלים
התיזה של אלקיים, שמתחדדת בראי המציאות המדממת, מציעה "סינתזה מרחבית". בניגוד להגות הניאו-שמרנית המבקשת לייבא מודל "יהודי-נוצרי" אמריקאי (כמו זה של הוצאת 'שיבולת'), אלקיים טוען שהיהדות שייכת לאקלים השמי. במקום ברית פוליטית עם המערב, הוא מציע את ציר מכה-ירושלים. לטענתו, המיסטיקן הוא היורש הלגיטימי של הנביא, וכדי שהיהדות תשוב אל מקורה הנבואי, עליה לעבור דרך החוויה המיסטית של האסלאם הסופי – לא כחיקוי, אלא כהיזכרות ב"מרגליות הנביאים" שאבדו לנו בגלות. בהרצאת הפרישה שלו לאחר 40 שנות מחקר הוא מבקש שוב להחיות את המפגש האינטלקטואלי שבו ה'אל-בסירה' (עין הלב) של מוחמד אל-ע'זאלי מתכתבת עם 'חובות הלבבות' של רבנו בחיי אבן פקודה. במרחב שאלקיים משרטט, היופי אינו קישוט חיצוני, אלא סימן המזמין לאהבת האל. זהו מודל שבו היופי הפנימי ג'מאל אל-באטן והשלמות המוסרית הם ישות אחת, כפי שלימד רבי אברהם בן הרמב"ם. השילוב הזה – שבו הקדושה היהודית והאסתטיקה הסופית יונקות מאותה באר – הוא שהוליד בעבר פריחה רוחנית חסרת תקדים, ואלקיים טוען שדווקא היום, מתוך הריסות השפה הלאומנית, הוא המפתח היחיד לריפוי ולצמיחה מחדש של זהותנו כשמיים במזרח התיכון
דוגמא חיה לכך היה כאשר התלוויתי במהלך ימי המלחמה לביקור של השייח' פיר סייד מודאסיר נאזר שאה,' שומר המקדש' מפקיסטן שלו מאות אלפי מאמינים . הוא נפגש עם אנשי 'דרך אברהם' בתל אביב. הוא עמד בין חורבות כפר עזה והזיל דמעה עם השורדים. כשכתב אות בספר תורה באתר הנובה, הוא לא רק ביצע מחווה אלא ממש המיס חומות. מודאסיר, בדומה לאלקיים, רואה בסופיות את "מהות כל הדתות". דמעותיו בעוטף הוכיחו שהאדם המיסטי הוא זה שמסוגל לראות את הכאב של ה"אחר" ככאבו שלו.
הדיאלוג הגלובלי: שותפים למרחב השמי
החזון הזה מהדהד אצל הוגים ערבים בני זמננו המבקשים להשתחרר מהקיפאון הרדיקלי. ד"ר אחמד עבאדי ממרוקו מדבר על "המרכיב העברי" כעורק חי המזין את האסלאם, וטהא עבד אל-רחמן קורא למודרניות מוסרית המבוססת על נאמנות רוחנית (Amanah). אפילו המודל של איחוד האמירויות וביקורו של הרב אורי שרקי שם, מעידים על צמא לברית אברהמית המבוססת על יראת שמיים משותפת.
אלקיים, דרך הוצאת 'אידרא' ופעילותו ב"דרך אברהם", יוצר את התשתית הטקסטואלית למפגש הזה. פרסום סידור "אדון השלום" (יחד עם הרב ארביב והשייח' ע'סאן מנאסרה) הוא הוכחה לכך שתפילה יכולה להיות מרחב משותף, ולא קו הפרדה.
סיכום: האסתטיקה של הריפוי
הרצאת הפרישה של פרופ' אלקיים לא הייתה רק סיכום קריירה, אלא קריאה להתחלה חדשה. "האדם המיסטי הוא אסתטיקן", טען אלקיים. הוא רואה ביופי – בקליגרפיה, במוזיקה, בנשמה של ה"אחר" – השתקפות של אותה אמת אלוהית.
השבר של השבעה באוקטובר דורש מאיתנו זהות שאינה נשענת על מודלים אירופיים כושלים. התיקון יתחיל כשנבין שירושלים ומכה אינן חייבות להתנגש; הן יכולות להיות שני קטבים של נשימה אחת. הדרך לשם עוברת דרך רציף תשע ושלושה רבעים – דרך היכולת לראות את הקסם ואת הקדושה בלב המזרח התיכון המיוסר. ה"שייח' אלקיים" אולי פורש מהאקדמיה, אך הוא משאיר אחריו מפה ליבשת רוחנית חדשה-ישנה, הממתינה לנו שנאזור אומץ ונדרוך עליה.
