הוא גדל בבית שבו הפופ היה מלוטש והסיפורים היו על נפשות פצועות, אבל עיליי אשדות היה צריך שריפה גדולה כדי להפסיק להיות "הבן של" ולהפוך לצלוּב של עצמו. שוחחתי עם אשדות בעקבות "שושנה" – אלבומו החדש שהוא לא רק מוזיקה, אלא טקס התבגרות תחת אש.
איתן אלחדז ברק
עיליי אשדות עומד צלוב בלב תל אביב, אבל המסמרים שנועצים אותו לצלב לא עשויים מברזל. הם עשויים מהחרדות של דור ה-Z, מהאפר של המדינה ומצלילים אקוסטיים של גיטרה אחת שמנסה לנצח את הרעש של העולם. כמי שמסתובב כבר עשרים שנה בין טקסים נסתרים לקהילות בשוליים, אני מזהה כשמשהו נשבר ומתאחה בצורה אחרת. אצל אשדות, השבר הזה הפך ליצירה הכי חשובה שנוצרה כאן מאז ה-7 באוקטובר: ניסיון נואש ומרהיב להבין אם אנחנו בדרך לגיהנום או לפרדס.
האלבום החדש של עיליי נסיך הפופ המלוטש, 'שושנה', הוא מה שהוא מגדיר כ"אלבום ראשון בתוך עולם חדש". אם באלבומיו הראשונים הקול שלו היה עטוף בשכבות של ריברב ואפקטים, היום הוא עומד חשוף, לבד עם גיטרה.
"השירים יוצאים מהממד הווירטואלי ונוחתים חזרה בגשמי," הוא אמר לי בשיחתנו. "זה מפגש מחודש עם המוזיקה, משהו שלא היה באלבומים הראשונים… העולם כבר עושה את ה'רעש' הזה בעצמו, אני לא צריך להשתתף בזה יותר".
הוויתור על ה"מכונה שטוחנת במוח" אינו רק בחירה אסתטית; זוהי הכרה בכך שהמציאות הישראלית של תשפ"ו היא "כבדה" מדי בשביל פילטרים דיגיטליים. בעידן של אי-ודאות, אשדות מבקש להיות ברור. הוא חוזר לאתוס של "עם הספר",שבו למילה יש משקל סגולי ומכונן מציאות
הזהות כמעשה של אלימות
אחת התובנות החזקות ביותר שעלו בשיחות האחרונות של עיליי היא הדרך שבה המלחמה והשבר של אוקטובר 23' עיצבו מחדש את מושג הזהות שלו. בציטוט מהדהד של מרשל מקלוהן, הוא מסביר שהזהות שלו כיהודי וכחלק מהקולקטיב הישראלי "פרצה פנימה" באלימות.
"הייתי אזרח שאינו בדיוק ישראלי… לא ידעתי שאני לא מרגיש שייך, פשוט הייתי בעולם שלי. השבעה באוקטובר הראה לי את הזהות שלי… עשו לנו את הפעולה הזו כי אנחנו אנשים עם זהות מסוימת."
המסע של אשדות כאחד מהנציגים הבולטים של דור ה Z מזכיר לנו שהאמנות המקומית הגדולה ביותר צומחת כשה"אני" האישי פוגש את ה"אנחנו" הקולקטיבי – כשעיליי מפסיק להיות "אזרח העולם" ומתחיל להיות אדם שמשוחח עם המולדת שלו על שגעונותיה, אמונותיה וכאביה.
כדי להבין את ה"עולם החדש" של אשדות, חייבים לצלול לשירים. בשיר "שושנה" (עם אולי דנון), היצירה מתקיימת על התפר שבין האפוקליפטי ליומיומי. השורה הפותחת, "יוצא לרחוב עם כפכפים ואקדח", היא אולי אחת המדויקות ביותר לתיאור החוויה הישראלית בשנים האחרונות: הניגוד בין הנינוחות המקומית ("יהיה בסדר") לבין החרדה והאלימות המחלחלת למרחב הציבורי.
אשדות ודנון משלבים רמיזה ישירה לשיר השירים: "אני זוכר אותך כולך שושנה בין החוחים, חולת אהבה". במקור המקראי זוהי אלגוריה לאהבה טהורה, אך בשיר הדימוי נשבר מיד: "עכשיו הדם על הידיים והאור בעיניים". הטוהר התלכלך, והאור בעיניים הוא כבר לא רק של אהבה, אלא של אקסטזה של קרב או שיגעון. אשדות מאבחן את ה"קהות הרגשית" של כולנו: "חוזר לרחוב משועמם מאימה". הוא לא מאמין למי שנשאר שפוי בעולם משוגע; עבורו, התגובה ההגיונית היחידה היא לשחרר אחיזה בנורמליות הישנה.
הפרדס, המטאטרון והחופש
כאנתרופולוג של הרוח, הדהים אותי לראות איך עילי משתמש במושגים קבליים (בשיר 'חופש') "בוא כנס לפרדס חינם אין כסף / טפס על הכס תטעם את השקט". הוא מזמין אותנו ל"פרדס" – מקום הסוד והשיגעון – אבל דורש שזה ייעשה באופן "טקטי". הוא מזמן את "מטאטרון" (שר הפנים של מעלה) לפני שייגמר לו הזמן.
אבל מה הוא מבקש? חופש. הוא חורט את המילה "חופש" על הקירות, על כלי הנשק, חורט אותה באבן כמו איש מערות. זהו לא החופש הליברלי הקליל; זהו חופש של הישרדות. "גם אם ייקחו ממני הכל / לא ייקחו ממני את ה-". הוא לא משלים את המשפט, המילה "חופש" נשארת תלויה באוויר, מובנת מאליה ובלתי ניתנת להשגה בו-זמנית.
עיליי הסביר לי בשיחתנו את החיבור לתנ"ך: "אני מקשיב הרבה לדוב אלבוים… הנחת היסוד שלו היא שהתורה היא מסמך שנכתב כדי ללמד את האדם איך להיות בן חורין. זה הפוך מאיך שרבים עוסקים בה כרגע, כמסמך שמוליד אלימות ודיכוי".
הצלוב הישראלי: מרטיריות של דור
הדימוי הוויזואלי של עיליי הצלוב הוא המפתח להבנת היצירה. ביהדות, הצלב הוא סמל לניכור, אך כאן הוא משמש כסמל למרטיריות חילונית-ישראלית. הוא צלוב על הציפיות של הדור שלו, על החרדות של תל אביב ועל האפר של המדינה.
בשיר "חופש" השורה "שם טבעת על העולם הזה / מרים הינומה מנשק תו בפה / כי זה או זה או להתאבד" היא אולי המשפט הכי חזק שנכתב כאן לאחרונה. אשדות לא בורח מהעולם המדמם; הוא מתחתן איתו. הוא מקבל עליו את הדין של המציאות הישראלית. הוא סוחב היסטוריות שלמות על הגב, לא בוכה אצל הפסיכולוג, אלא עומד לבד מול שמיים עם "משהו בעין" – אולי אותה עין שראתה יותר מדי.
כשאני מסכם את השיחות והניתוחים הללו, אני רואה באשדות "נביא זעם" שדווקא מביא נחמה. הוא לא מציע לנו "גוד-טיימס" של הדחקה. הוא מציע שמחה שבאה אחרי הבכי
"בחרתי בישראל. אני פה," הצהיר בפניי עיליי בנחישות. "אני לא חושב שאפשר להיות ישראלי היום בלי הממד הזה של הבחירה". עיליי אשדות של 2026 הוא הצלוב הישראלי שמקריב את ה"מגניבות" של הבועה כדי לצעוק אמת קשה. הוא רכוב על החופש כמו סוס פרא, חורט אותו על כל עור שאומר "כן", ומלמד דור שלם שגם כשהכל הופך לאפר – הרוח היא הדבר היחיד שאי אפשר לקחת מאיתנו.
"נגמר הגוד-טיימס," הוא אמר לגילי איזיקוביץ', "ויש פה הצעה למישור חדש… שמחה שלא מסתירה את הקושי אלא באה מתוכו". ואולי זוהי תמצית הקיום שלנו כאן, מטר על מטר, בין החרב לבין הפרדס.
