החל מסופהשבוע האחרון, פארק רייספלד בקריית אונו לבש חג, אך לא היה זה חג רגיל. בין העצים המוכרים צמח "מחנה צופים" ייחודי של שבט גילעד, כזה שמערבב את מראות הסנאדות והחבלים עם זיכרון ישראלי טרי וכואב. במבט ראשון, זו נראית כמו פעילות צופית קלאסית של בנייה לגובה, אך מבט מעמיק יותר חושף מיזם הנצחה מרגש שהקימו חניכי שכבות ז' ו-ח'.
איתן אלחדז ברק
גלית הלפרן עמדה מול לוח שחור ענק, עמוס בעשרות תמונות של בנה, ברק לוחם גבעתי שנפל לפני יותר משנה בקרבות בצפון הרצועה. תחת הכותרת "חיוך בשמיים", ניבטו אליה פניו של ברק – צעיר שאהב כדורסל, אהב את החיים והיה בשר מבשרו של שבט גילעד חניך ולימים מדריך אהוב. "וואי, זה מדהים. אני מתרגשת מאוד", היא אומרת בקול רועד כשהיא מביטה במיצג שבנו חניכי השכבות הצעירות. "זה מדהים שילדים בכיתה ז' ו-ח' החליטו לעשות כזאת הנצחה בכזה מיזם. זה לא מובן מאליו בכלל, וכל הכבוד על הזיכרון הזה שהוא חשוב מאוד".
עבור גלית ובעלה ניר, הזיכרון הוא עבודה יומיומית שנעשית באהבה גדולה. היא מספרת על "חמ"ל מתוק", פרויקט שבו מתנדבים אופים עוגות לחיילים, שבו קיימו לאחרונה טקס לזכר ברק ואפו את העוגיות שאהב – בראוניז ואמסטרדם. "אנחנו מדברים את ברק בכל מיני מקומות, בבתי ספר ובמכינות. חשוב לנו לזכור וחשוב שיזכרו", היא משתפת. רק לאחרונה נקרא אולם כדורסל בעיר על שמו. עבור משפחתו לראות את דור העתיד של קריית אונו עובד עם סנאדות וחבלים כדי להנציח את יקירם, מעניק משמעות חדשה למילה "קהילה".
בנייה צופית כגשר של תקווה
בין עצי פארק רייספלד, "מחנה הצופים" שהוקם בשבוע האחרון הפך למפגן של חוסן. מיכל כהן, המרכזת הבוגרת של שבט גילעד, מסבירה כי השבט עצמו קרוי על שמו של סמ"ר גלעד יעקבי ז"ל, שנפל במבצע "צוק איתן". השנה, החניכים בחרו להתמקד בהנצחה כנושא מרכזי.
בלב המחנה ניצב מבנה מרשים: "מיגונית החיים". המבנה, העשוי כולו מסנאדות וכפיתות חבלים מסורתיות, הופך את "מיגונית המוות" של השביעי באוקטובר למרחב של זיכרון והמשכיות. אחר הצהרים ביום שבת היה ניתן לראות נערים צעירים עומדים בשקט בתוך המבנה, מוקפים בנרות נשמה המסודרים בצורת הספרות "7.10" על שולחן לבן, מאירים את האפלה באור רך.
שביל של אבנים ומשפטים
יובל גרוסגליק, מרכז שכבות ז'-ח', מדגיש כי שכבת ז' – הקרויה על שמו של עז מנדלסון ז"ל, בוגר שבט "און" שנפל במלחמה – הייתה אחראית על פינות ההנצחה ההיקפיות. המסלול שעובר בין המבנים הוא "שביל אבנים" לבנות המונחות על הקרקע, ועל כל אחת מהן חקוק משפט מעורר השראה של לוחם או לוחמת.
"במקום שבו נגמרות המילים, מתחילה המנגינה", נכתב על אבן לזכרו של סגן שחר בן נון ז"ל. המבקרים עוברים בין מיצגים המוקדשים ללוחמות ולבנות העיר, גבורת התצפיתניות: גאיה חליפה, שירת ים עמר וים גלס. לצדם, בולט המיצג לזכרו של רן גואילי ז"ל, לוחם היס"מ שהוחזר לקבורה בישראל אתמול, סוגר מעגל של כאב בלב הפארק.במרכז השטח
הוצב שולחן לבן המזמין את העוברים ושבים להעלות מחשבות. נערות בחאקי רוכנות מעליו, מוסיפות מילה של נחמה או ציור של לב. בני הנוער הללו שגדלו בצל מאבקים פוליטיים קשים, סגרי הקורונה, ושנתיים של מלחמה קשה מנשוא מנסים דרך הקמת הסנאדות לבנות יסודות של זיכרון למען אלו שהלכו בראש. העבודה המאומצת של החניכים בפארק רייספלד אינה פועלת בחלל ריק; היא חלק מפרץ של עשייה חברתית חסרת תקדים שאפיין את תנועות הנוער מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל". מחקרים וסקרים שנערכו במהלך שנות המלחמה (2024-2026) מצביעים על כך שתנועות הנוער שימשו כ"עוגן של שפיות" עבור דור שלם שחווה טלטלה עמוקה.
המעבר החד מהמסכים והפסיביות אל עבר פעולה אקטיבית – החל מהקמת מרכזי חינוך למפונים ועד למיזמי הנצחה קהילתיים – התברר כגורם מפתח בחיזוק החוסן הנפשי. נתונים סטטיסטיים מראים כי בני נוער שהיו פעילים בתנועה דיווחו על רמות נמוכות יותר של חרדה ותחושת בדידות, בזכות השתייכותם לקבוצת שווים המאפשרת עיבוד רגשי בגובה העיניים. בקריית אונו, כמו בשאר הארץ, תנועת הצופים לא רק סיפקה סיוע אזרחי, אלא העניקה לחניכיה תחושת מסוגלות עצמית קריטית: היכולת להפוך כאב למשמעות, ולבנות מתוך השברים מרחב של שייכות וזהות ישראלית גאה.
כשהמחנה הזה יפורק, הזיכרון של ברק, גילעד, עז וכל השאר יישאר אצל החניכים – חזק, מהודק וחי הרבה יותר מכל כפיתה.
