בזמן שהעולם בחוץ סוער, מוזיאון תל אביב מצליח להביא פנינה אמנותית נדירה מגרמניה של שנות העשרים. בין דיוקנאות מנוכרים של "האובייקטיביות החדשה" לצילומי שחור לבן , ד"ר נעם גל לוקח אותנו ליום אחד בברלין – שמרגיש פתאום קרוב מתמיד לישראל של 2025.
איתן אלחדז ברק
בימים שבהם נדמה כי המציאות הישראלית של שנת 2025 מותחת את גבולות ההיגיון, מוזיאון תל אביב לאמנות מציב בפנינו מראה מפוכחת, קרה וכמעט אכזרית בדיוקה. התערוכה "סוף היום", המציינת מאה שנים להולדת זרם "האובייקטיביות החדשה" (Neue Sachlichkeit), היא לא רק אירוע אמנותי נדיר – זוהי מחווה של הבנה בינלאומית המגיעה בזכות האספן הגרמני יאן פישר, שבחר לחשוף את אוספו הייחודי לראשונה מחוץ לגרמניה דווקא כאן ודווקא עכשיו .
התערוכה, הכוללת כ-130 יצירות שנוצרו בין השנים 1920 ל-1939, לוקחת אותנו אל רפובליקת ויימאר של בין שתי מלחמות העולם – תקופה של חוסר ודאות קיצוני, משבר כלכלי וחברה מתפרקת המחפשת קרקע יציבה. כפי שכתב האוצר המקורי של התנועה ב-1925, גוסטב הרטלאוב: "כעת מבטאת האמנות את המאמץ האנושי למצוא קרקע יציבה, אובייקטיבית, את הדברים כמות שהם" .
הראיון: המבט כחומה בלתי נראית
במרכז התערוכה ניצבת תפיסת העולם של ד"ר נעם גל, אוצר התערוכה, המבקש לחבר בין הניכור הברלינאי ההוא לבין הדאגות המשותפות לכולנו כיום. בשיחה עמו, הוא מתעכב על האופן שבו האמנות הזו מסרבת "לשתף" את הצופה ברגש.
ד"ר נעם גל: "רוב המרכיבים של התנועה נמצאים בדיוקן שצייר כריסטיאן שאד ב-1927. זהו מבט חד וחלק על המציאות. הבחנתי בדיוקנאות האלו בסוגים שונים של עיניים: אלו שמותירות את המבט על פני השטח ואינן מאפשרות לדבר לחדור מבעדן. לבסוף מתברר כי המבט מושלך אל קיר בלתי נראה" .
הניכור הזה נבע מהמצוקה הקיצונית של גרמניה לאחר המלחמה הגדולה, שערערה את ערך חיי האדם. ד"ר נעם גל: "גרמניה הייתה במצוקה בעקבות הסכמי ורסאי, רעב ומצוקה כלכלית. נוצר כאן מצב שבו האובייקט מתגלה לעינינו רק לאחר קריסתה הגמורה של העצמיות האנושית. האדם מצויר בצורה מדויקת, אך הוא מנוכר לעצמו ולסביבתו, כאילו הוא מתקיים בתוך ריק".
יום בברלין: מהסטודיו אל הבר המחתרתי
התערוכה בנויה כמסע כרונולוגי של יום בחיי אדם בברלין – מהקיצה ועד לבר המחתרתי באישון לילה . בדרך, המבקרים פוגשים את דמויות השוליים של החברה. ג'ורג' גרוס, למשל, מאייר בעוצמה ארסית את "קצין הצבא הבטלן, האם הרעבה בפתח הבית, והקבצן שאיבד את רגליו במלחמה".
ד"ר נעם גל: "אנחנו עוברים דרך הנוף הפוליטי המסוכסך. אמני התקופה הסירו את כל המסכות. במקום דיוקנאות מחמיאים, צו השעה היה מבט פרובוקטיבי בנעשה סביבך. גיאורג שולץ, בציורו 'יום בעיירה גרמנית', מפנה מראה מאשימה אל חברה שהולכת ומתעוורת, רגע לפני התנקשויות פוליטיות מזעזעות".
אפילו בייצוגי ה"אישה החדשה" של התקופה, העוצמה שאובה מכורח הישרדותי. שאד מתאר את הפסנתרנית אנה גביונטה כאישה עצמאית ש"עוצמתה שאובה מן הכורח להיבנות מחדש מתוך עולם שאיבד את הונו באחת" .
מגוון סגנוני: בין ריאליזם ל"ריאליזם קסום"
התערוכה חושפת גם את הגיוון הפנימי בתנועה. לוטה לזרשטיין, שברחה לשוודיה בשל יהדותה, מציגה "ריאליזם לירי" מלנכולי בציורה 'ילדים עם עגלה'. מנגד, היינריך מריה דאוורינגהאוזן מציג עמדה סוריאליסטית יותר, שזכתה לכינוי "ריאליזם קסום", שבו המתח בין חדות האובייקטים למציאות המתעתעת יוצר תחושת חוסר נוחות.
בתחום הצילום, בולטת עבודתן של "רינגל+פיט", שתי נשים צעירות (גרטה סטרן ואלן רוזנברג אוארבך) שהחילו עקרונות מודרניסטיים על צילום מסחרי ונתנו לו פרשנות פמיניסטית וחתרנית . לצידן, אוגוסט זנדר שאף לתעד באופן שיטתי את "אנשי המאה ה-20", פרויקט המעורר עד היום דיון על הקשר בין מדע לאמנות .
המראה הרלוונטית
בסיום הראיון, גל נוגע בטרגדיה שחתמה את התקופה. אמנים כמו קורט גרון, כוכב התיאטרון והקולנוע שדיוקנו על ידי שלום סבא מוצג כאן, נרצחו באושוויץ לאחר שאולצו לשרת את מכונת התעמולה הנאצית .
ד"ר נעם גל: "אמנים רבים נאלצו להיכנס ל'גלות פנימית'. הם זנחו את המבט הישיר על החברה ובמקומו תיארו נופים מיתיים – אולי כבריחה מן הפשיזם הקטלני שסחף את ארצם, ואולי דווקא תוך התכופפות להתוויות הטעם של השלטון" .
התערוכה "סוף היום" אינה רק שיעור בהיסטוריה. כפי שמסכם גל, בחלוף מאה שנה, היצירות הללו מעוררות אותנו להפנות מבט לעצמנו. הדחיפות לאזור כוחות וליצור מראה ביקורתית בצוק העיתים היא חיונית לקיומנו היום כפי שהייתה אז. האמנות, כפי שהיא מוצגת כאן, היא הבחירה להישיר מבט אל המציאות, כפי שהיא, ללא כחל וסרק.
התערוכה "סוף היום: מאה שנים לתנועת האובייקטיביות החדשה" תוצג בגלריה מרכוס ב' מיזנה במוזיאון תל אביב עד ה-23 במאי 2026. מומלץ להאזין לסיפור הקולי המלווה את המסע.
