סיפורה של רננה בוצר-סוויסה מכפר עזה חושף את פניו של דור שנאלץ להתבגר בן רגע בתוך שבר קיומי עמוק. בין עדותה המצמררת של רננה על השעות בממ"ד לבין נתוני מחקרים המצביעים על אובדן הביטחון הביתי וצמיחתו של רנסנס אמוני מפתיע בקרב הנוער עולה סיפור החיבור המיוחד בין איש התקשורת דוד סעדה למשפחתה. ומתוך כל זאת עולה קריאה לנתב את החזרה למסורת של הדור הצעיר לערכים של אחדות ובריאה בצלם, ולא לבדלנות – זו המשימה החינוכית הגדולה של ימינו.
איתן אלחדז ברק
ישבתי בערב 'על הנסים ועל הגבורות', שיוזמת הפעילה החברתית אושרת משרקי (מיזם 'הכיפות השקופות'), והרגשתי שמשהו ב-DNA הישראלי עובר עיבוד מחדש מול עיניי. על הבמה עמדה רננה בוצר-סוויסה, נערה בת 15 מכפר עזה, כשלצדה מנחה הערב, דוד סעדה.
הקשר ביניהם הוא בעיניי המשל המדויק ביותר למה שיכולנו להיות, ולמה שאנחנו חייבים להיות. דוד, איש "הכיפות הסרוגות" המזוהה עם הימין העמוק, ואמה של רננה, אשת התקשורת אילנית סויסה – חילונית, ליברלית, מהקצה השני של המתרס הפוליטי. שמונה שנים של שידור משותף בתוכנית רדיו שבה היו אמורים להיות "ניגודים", הולידו ידידות אמיצה. "במקום קיטוב נולדה אחדות", סיפר דוד על הבמה, כמי שביקר את המשפחה בלובי של מלונות המפונים ברגעיהם הקשים ביותר.
אך מעבר לסיפור הידידות המרגש, דבריה של רננה באותו ערב שימשו עבורי כהמחשה חיה ומצמררת לנתונים היבשים שאני פוגש בדוחות המחקר על מצב הנוער מאז השבעה באוקטובר.
כשהבית הופך מזירת הגנה לזירת הפקר
כששמעתי את רננה מדברת על הכעס העצמי שלה – "נלחמתי על רקטות, אבל לא דיברתי על חדירת מחבלים" – ראיתי מול עיניי את הנתונים המדאיגים של סקירת מכון ברוקדייל משנת 2024. המכון מצביע על כך שבניגוד לאסונות טבע, אסון הכולל רוע אנושי מכוון מערער את ה"ביטחון האונטולוגי" – אותה תחושת מוגנות בסיסית בעולם. רננה תיארה 16 שעות בממ"ד שבהן "הכינה את עצמה למות". זוהי לא רק חרדה; זו קריסה של הסדר החברתי המוכר.
לפי סקר "יד על הדופק" של אוניברסיטת בר אילן, הפגיעה הנפשית בקרב הנוער היא פונקציה של חוויית חוסר האונים. כשנערה בת 13 צריכה לשקול אם לקרוא 'שמע ישראל' כי היא חוששת שהיא בדרכה להפוך להודעה האחרונה של חבריה, היא מייצגת את אותם 19,000 ילדים ובני נוער שמוגדרים כנפגעי פעולות איבה. הטראומה הזו חלחלה עמוק לכלל הנוער הישראלי, לא רק בעוטף, וערערה את דמות המבוגר המגן.
הזיכרון שחי בתוך החושים: נוער המלונות
רננה שיתפה כיצד ריח של בושם או שיר מקרי זורקים אותה לאותה תקופה במלון המפונים. כאן, העדות שלה פוגשת את דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת, המצביע על כ-41,000 קטינים שנעקרו מביתם. הדו"חות של עמותת על"ם מתארים את החיים במלון כ"מלכודת" – אובדן פרטיות המוביל לעלייה בהתנהגויות סיכון.
אבל בתוך הכאוס הזה, רננה דיברה על "גאוות יחידה". המחקר של האוניברסיטה העברית חושף את הצד השני: התעוררות חסרת תקדים של החברה האזרחית הצעירה. כ-14,500 צעירים שיצאו ל"קטיף לאומי" או נלחמו בחזית ההסברה בטיקטוק. עבור רננה וחברותיה, האקטיביזם והחיבור לחיילים הם לא רק ציונות; הם כלי ריפוי פסיכולוגי שמחזיר להן את תחושת השליטה שנלקחה מהן באותה שבת.
המשימה שעומדת לפתחנו
הרנסנס האמוני: השכפ"ץ הרוחני של דור ה-Z
המלחמה האיצה תהליכים של "התחזקות" החוצה מגזרים. רננה מעידה: "אי אפשר לצאת מהשבעה באוקטובר בלי קצת אמונה… לא אפשרי שמתוך שכונה שלמה שכולה נרצחה, יכלו להוציא אותנו". דבריה הם יישום חי של ניתוח שיח בני הנוער ברשתות, המצביע על נהירה אחר "תיאולוגיה של נחמה".
בניגוד לתהליכי חזרה בתשובה אינטלקטואליים של העבר, כאן מדובר בשימוש באמונה כ"שכפ"ץ רוחני". הדיבור על "השגחה פרטית" הפך לעוגן מייצב בתוך מציאות שבה המערכות הארציות – הצבא, הממשלה, מערכת החינוך – אכזבו. הנוער מחפש דמות אב גדולה יותר להיאחז בה.
עבור רננה, העובדה שביתה עמד ושרד בלב החורבן היא הוכחה ל"השגחה פרטית" – מושג שהפך לחלק מהסלנג היומיומי של נוער העוטף. האמונה עבורם היא לא רק דתית, היא עקרון מסדר בתקופה של כאוס ואי ודאות שמאפשר להם להביט במציאות האכזרית מבלי להתפרק.
סיכום: המשימה שעומדת לפתחנו
הנתונים שעולים מהמחקרים של דור ה-7 באוקטובר מציגים תמונה מורכבת של התבגרות מואצת. רננה בוצר-סוויסה, שעמדה שם על הבמה לצד דוד סעדה, היא הנציגה של דור שנאלץ להביט למוות בעיניים ובחר בחיים. "כל אחת ממש מרגישה עכשיו מחוברת למקום שהיא נמצאת בו", היא מסכמת.
החזרה של הנוער למסורת ולקהילה, כפי שראינו בערב המיוחד הזה ובנתוני המחקר, היא מאוד "רוח התקופה". זהו עוגן עוצמתי בים סוער. אך כאן טמון האתגר הגדול שלנו: אנחנו כמחנכים, כאנשי ציבור וכהורים, חייבים לנתב את האנרגיה הזו לערכים משותפים. עלינו לחזק את האמונה שמחברת בין כולנו – האמונה שכולנו נבראנו בצלם, והיופי שמביאה איתה כל קהילה לחברה הישראלית.
המשימה שעומדת לפתחנו היא להבטיח שהחזרה לשורשים לא תוביל לזהות דתית שמחזקת בדלנות, לאומנות או קיצוניות, אלא לכזו שבונה גשרים – בדיוק כמו הגשר שנבנה בין דוד סעדה לאילנית סויסה. רק כך נוכל להבטיח שדור השבר יהיה באמת דור התקומה.
