יש אנשים שהם "או", ויש אנשים שהם "גם וגם". עופר גלעד (60), תושב אור יהודה, הוא סיפור של "גם, וגם, וגם". הוא סב לארבעה נכדים שעדיין גולש גלים בחוף הדולפיניריום; איש צבא ותיק ביחידה טכנולוגית סודית שחזר בתשובה לפני עשורים; וצייר ריאליסטי המציג בימים אלו תערוכה חדשה, שכולה טבע, ים ואמונה.
איתן אלחדז ברק
התערוכה, שמוצגת בתפוח פיס באור יהודה, היא העילה למפגש שלנו, והיא חושפת פן אחד בעולמו המורכב. "הציורים כאן נבחרו יחד עם המתנ"ס," הוא מספר. "הם חיפשו משהו שיתאים לילדים כדי שיהיה נושא משותף."
אך בניגוד לדיוק הטכני הנדרש בעבודתו, באמנות הוא משוחרר. "האמת היא שרוב הציורים האלה, כמו הדיונון או הילד עם הברבור, הם לגמרי מהראש. לפעמים אני מקבל השראה, למשל צילמתי את הנכד שלי על בימבה וזה ובאמצעות כך יצרתי ציור של ילדה על ברבור, אבל אני אף פעם לא עושה אחד לאחד."
היצירה "מהראש", החופשית והזורמת, עומדת בניגוד מוחלט לחייו המקצועיים. גלעד, אזרח עובד צה"ל, בילה 25 שנה בתפקיד מסווג שעסק בטילים ביחידת אלקטרוניקה. "הייתי בוחן את הכלים, יצא לי לראות גם סיכולים בשטח," הוא חושף. כיום, בגיל 60, הוא ממשיך לשרת, רחוק מפנסיה. "אני עושה מדידות מדויקות של צריחי טנקים בבסיס תל השומר. עבודה ברמה של המילימטר. התנאים טובים ואני מרגיש רלבנטי, אז אני ממשיך."
השילוב הזה, בין ראש ריאלי-מתמטי לנפש אמן, לא תמיד היה גלוי. למעשה, האמנות הגיעה לחייו מאוחר, ורק אחרי מהפך משמעותי אחר – החזרה בתשובה.
זה קרה לקראת סוף שירותו הצבאי כטכנאי טייס אוטומטי בחיל האוויר ("מפקד הבסיס שלי היה רון חולדאי," הוא נזכר). "היה אז גל כזה של חזרה בתשובה. למשפחה שלי היה קשה עם זה בהתחלה, אבל הם קיבלו את זה כשראו שאני עקבי."
שלוש שנים אחר כך, פגש דרך שדכנית את רעייתו כוכבה. "אמרתי לשדכנית שאני רוצה בחור, אבל שלא יהיה פרסי, חוזר בתשובה ואיש צבא," היא נזכרת בצחוק. "בסוף קיבלתי הכל, נפגשנו והשאר היסטוריה."
דווקא כשהחיים נכנסו למסלול, בתחילת שנות השלושים לחייו, גילה את ייעודו האמנותי. "הגעתי לאבחון כישרונות בתקופה לא פשוטה," הוא משחזר. "כשהמאבחן אמר לי 'אתה מוכשר מאוד בציור', אמרתי 'אתה צוחק עליי'. כוכבה שמעה את זה, קנתה לי עפרונות ואמרה 'לך תצייר'."
מאז, הוא לא מפסיק. "בלילות הוא מסתגר בחדר ומצייר אל תוך השעות הקטנות," מספרת רעייתו. חלל הבית מעיד על כך: לצד ספרי קודש, תלויים ציורים של הרב עובדיה יוסף וקבר רחל. בתערוכה מוצג ציור שמתאר שביל כפרי אפוף עצי סתיו בצבעי חום-כתום עזים, דבר המעיד על אהבתו לטבע, כאשר דמות בודדת צועדת אל עבר פתח אור קלוש בסוף השביל, רמז אולי למסע אישי או רוחני. מנגד, ציור המשלב נוף מדברי עם מבנה כפרי ועצים ירוקים עתיקים, כששני גמלים צועדים לפניו, מדגיש את החיבור למקומות קדושים ולנופי ארץ ישראל, עם מרקם עשיר בשימוש בצבעי שמן. כשאני שואל אותו מה סגנון הציור שלו, הוא עונה בפשטות שמתמצתת אולי את חייו כולם: "הסגנון שלי הוא ללכת עם הלב."
וכמו האמנות, גם האהבה הגדולה השנייה שלו, הים, דרשה התאמה מחודשת לעולמו הדתי. "התחלתי לגלוש רוח בגיל 23," הוא מספר. "כשחזרתי בתשובה, הפסקתי. לא התקרבתי לים במשך שנים." בגיל 30, התשוקה בערה בו שוב.
"אני יודע שאין הרבה גולשים בגיל שלי, צריך להיות 'קוקו אמיתי' בשביל זה," הוא צוחק. התחביב גרר הרמת גבות בבית הכנסת, אך גלעד קיבל גיבוי מרבו, הרב זילברשטיין. "נכון שדברים כאלו נחשבים 'ביטול תורה'," הוא מסביר, "אבל הרב מכיר את האופי שלי, והוא הבין שדווקא אם אעסוק בזה, אוכל להתפנות בחפץ לב ובראש שקט ללימוד התורה."
אבל אולי, כל המהפכים והגילויים המאוחרים היו בעצם חזרה צפויה למקור. אמו, המצטרפת לשיחה, זוכרת היטב את השורשים. "כשהוא היה ילד בן 7-8, תמיד היה לו דף ועיפרון ליד. מצייר אוטו, מצייר אופניים, מצייר בית. אחר כך עבר ללגו. מההתחלה היה לו את זה."
לסיום
במבט מהצד, חייו של עופר גלעד נראים כפסיפס של ניגודים חריפים: איש הטילים המדויק מול הצייר האינטואיטיבי; החוזר בתשובה המקפיד על קלה כחמורה מול הגולש "הקוקו" שמחפש את הגל הבא.
אך עבור גלעד, נראה שאין כל סתירה. אלו לא ניגודים, אלא השלמות. הוא הצליח לחבר את כל העולמות הללו לאישיות אחת, שלמה והרמונית. ממש כמו שהוא מצייר או מודד תמיד זה בא עם הלב
