הוא עזב קריירה בהייטק ועולם חסידי סגור כדי לצלול אל לב הפצע הישראלי. אחרי 400 ימי מילואים, אלי גרוס אוסף את השברים – רסיסי טילים, חפצים שרופים מבארי ושטריימל של סבא – ומזקק אותם בסטודיו שלו לאמנות מצמררת. מסע מטלטל של הפיכת החורבן לזיכרון חי ונושם
מאת: איתן אלחדז ברק
מפגש של ניגודים
בכניסה לסטודיו של אלי גרוס בקריית המלאכה בתל אביב, קשה לפספס את הניגודים. הוא ניצב שם עם מדי הצבא שלו, כובע ניו יורקי ופאות ארוכות מסתלסלות מראשו. הניגודים האלה מסגירים את מורכבותו של מי שנולד למשפחה חסידית (חסידות ביאלא) בירושלים, והיה צריך למצוא את קולו בין 17 אחים. "אני האמצע פחות או יותר, מספר 12", הוא מספר בחיוך.
מהישיבה אל ההייטק
קולו של האמן דרש את מקומו מגיל קטן, אך המסלול היה קבוע מראש. "עברתי את המסלול החרדי הרגיל: תלמודי תורה, ישיבות, עד לחתונה בגיל 20". משם, הדרך לעולם המעשה הייתה סלולה. "לעולם ההייטק נכנסתי בסביבות גיל עשרים", הוא משחזר, "ובמשך כשבע שנים עבדתי במשרדי ממשלה שונים, בכנסת, ובעוד מקומות משמעותיים". הוא היה QA (בודק תוכנה), והתקדם יפה.
נראה ששום דבר לא יכול היה לעצור את הקריירה הזו, מלבד המלחמה שפרצה. זמן קצר לאחר שמחת תורה תשפ"ד הוא גויס למילואים. "עשיתי יותר מ-400 ימי מילואים ביחידה טכנולוגית של חיל האוויר", הוא מציין. ובאותה תקופה התגלגלו לידיו חומרי הגלם שישנו את חייו: רסיסי טילים ששוגרו אל ישראל.
"משהו ברסיסים האלו ריגש אותי", הוא אומר, "זו לא רק העובדה שידעתי שהטילים הללו בניסי ניסים לא פגעו באף אחד, אלא גם ההרגשה שיש לי בידיים חומר גלם מאוד משמעותי, שמדבר אליי ושאני יכול ליצור ממנו משהו. לבסוף החלטתי ליצור משברי הטילים הללו תליון בצורת ארץ ישראל – הארץ הנצחית שלנו. מאותו רגע הרגשתי ש'עליתי על משהו'. התחברתי מאוד ליצירה דווקא מרסיסי טילים, וכך התחלתי ליצור מהם יצירות שונות, ובעיקר תליונים ומזוזות".
אמנות בחסות המשטרה
למי שתוהה מהיכן השיג גרוס את הרסיסים, הוא מסביר: "לאחר שטיל נופל בשטחי ישראל – בין אם הוא מתפוצץ ובין אם לא, המשטרה מגיעה למקום ואוספת את הרסיסים. בדרך כלל היא משמידה אותם ואין אישור רשמי להחזיק בהם. אבל אני פניתי ישירות למשטרה, הצגתי לפניהם את היצירות שלי, וביקשתי אישור להשתמש בשברי הטילים, לאחר שווידאו שאינם מסוכנים, כדי שישמשו אותי כחומר גלם. כך, במשך השנה הראשונה למלחמה מצאתי את עצמי מגויס בצו 8, אך בכל פעם שיוצא לחופשות או להתרעננות – מנצל זאת כדי ליצור".
חנוכייה בכיכר, ונקודת מפנה
היצירה המשמעותית הראשונה שזכתה לתהודה הייתה "חנוכיית הרסיסים". "בחנוכה האחרון, לפני שנה, בניתי את החנוכייה הזאת, עשויה מהרבה מאוד רסיסים, והצבתי אותה בכיכר החטופים. היא עדיין שם", הוא אומר. הרגע הזה היה נקודת מפנה.
במקביל לשחרורו מצה"ל ולהקמת הפרויקט הייחודי, חווה גרוס גם מהפך נוסף בחייו, שכלל גירושין והחלטה גורלית. "אחרי שבניתי את החנוכייה, בעצם החלטתי לעשות רק אמנות", הוא מכריז. "החלטתי שאני לא מעוניין עוד לשוב לתחום ההייטק, ומעדיף להתמקד אך ורק באומנות. כחלק מכך הקמתי סטודיו בדרום תל אביב, שם אני עובד כיום על יצירותיי".
הסטודיו כארכיון מלחמה
הסטודיו עצמו הוא ארכיון חי של הכאוס הישראלי, מוזיאון פרטי של כאב ותקומה. על קיר לבנים חשוף תלוי מטול מטאדור צה"לי, ותחתיו מרוסס בשבלונה הכיתוב "ARTillery" (כפי שנראה בתמונה) – משחק מילים שמגדיר במדויק את פועלו. בחלל זרוקה קופסת שימורים של שעועית, חלק מאותו סיוע הומניטרי טורקי בדרך לעזה. "גם הקופסה הזו מספרת סיפור", הוא אורמ לי. "מישהו מהמילואים הביא לי, הוריד כמה מהמשטח".
עבור גרוס, האמנות היא איסוף סיפורים. "כשאני רואה חפצים, אני רואה סיפורים. אני אוסף סיפורים", הוא מכריז. "התחלתי ליצור מחפצים עם סיפורים". הוא מצביע על שטר כסף מסוריה ועל שטר נוסף מלבנון. "קיבלתי אותם ממש בימים האחרונים מחבר שביקר שם, אבי גולדשטיין. כשאני רואה שטר כזה… אני כבר מרגיש ש…"
במרכז החלל מוצג "מיצג שולחן השבת" (הנראה בתמונה), תמונת מצב קפואה של ארוחה שנקטעה. השולחן עמוס בצלחות מנופצות, גביעי קידוש הפוכים, תמונות ישנות ופריטים אישיים, ביניהם פריט שהביא ממחנה השמדה בפולין, כולם מוכתמים במה שנראה כמו דם יבש. זהו אוסף של תרבויות ויזואליות שהופכות למשהו אחד. "זה הרבה מאוד תקופות, זה הרבה מאוד דברים", הוא מסכים, "כאילו איזה שולחן שבת, כולם יושבים ביחד לאיזה שולחן שבת אחד".
להנציח את הבית מבארי
אך גולת הכותרת של הסטודיו היא מיצג מצמרר המוקדש לבית אחד מבארי.
"כל החפצים שנמצאים פה, הם מבית בבארי, שנשרף בשבעה באוקטובר", הוא משתף. "המשפחה שהייתה בבית ניצלה. הם היו בממ"ד ושרדו, ובינתיים מחבלים הסתובבו להם בבית ושרפו את כולו. אמרו לי שהבית מיועד להריסה. הייתי שם בסיור, אמרתי להם: 'אני אנציח לכם את הבית הזה'".
צמיחה מתוך החורבה
במיצג נראים הפריטים הקפואים בזמן: כיסא ילדים סגול ועליו פגז, לוח שעם עם תמונות משפחתיות מפויחות, מברשות שיניים שנמסו, ו"השעון שנעצר בזמן. האש הגיעה אליו, התחילה לאכול אותו, והוא נעצר… כל הפינה הזאת בעצם קפאה בזמן". כדי להשלים את התמונה, גרוס חזר לשם. "הבאתי מהחצר של אותו בית אדמה וצמחים, שמסמלים בעצם את הצד השני. את הצמיחה מתוך החורבה".
השורשים הבלתי צפויים
כשאני שואל אותו מאיפה רכש את ההשכלה התרבותית הזו, שהיא כה רחוקה מעולמו המקורי, הוא מהרהר. "זו שאלה טובה. תראה, אני אאוטסיידר כל החיים שלי. גדלתי בחסידות ביאלא… בגיל 16 התחלתי להסתובב…". אך מיד הוא מוסיף שורש נוסף ובלתי צפוי: "קודם כל, אמא שלי ציירת. בנוסף לגידול של 17 ילדים, היא ציירת". הוא מציג בפניי בגאווה ציורים שלה התלויים בסטודיו. "ובשנתיים האחרונות למדתי המון על אמנות ועל טכניקות והרבה מאוד דברים. אוטודידקט, כן".
בעקבות אנסלם קיפר
ההתעסקות הזו בחומרים טעונים, בהיסטוריה ובטראומה לאומית, מהדהדת בעבודותיו של האמן הגרמני אנסלם קיפר, שגרוס רואה בו מקור השראה מרכזי. "אתה יודע שאני טס מחר בוקר למילאנו לראות איזו עבודה של אנסלם קיפר?" הוא שואל אותי בהתלהבות. "הוא אמן גרמני שיצר מתוך משקעי מלחמת העולם. אני שואב המון השראה מהעבודות שלו". כמו קיפר, שמתעסק עם הזיכרון הגרמני, גרוס מתעסק עם הזיכרון הישראלי המדמם, דרך החומר עצמו.
אלי גרוס, שגדל כחרדי בירושלים ובביתר עילית, שינה כיוון מאז פרוץ המלחמה. הוא מסכם את המסע שלו במשפט אחד, שמחבר את כל הניגודים: "אני כבר לא החרדי הקלאסי ובונה לעצמי כאן זהות משלי, אבל שומר על הערכים שגדלתי עליהם".
