הגיהנום שחדר "פנימה, אלינו" פוגש בציוריה של איזבלה וולובניק את השדים שכבר שכנו בנפש. בתערוכתה "הלסקייפ", האמנית הצעירה משתמשת בארכיטיפים נשיים, חיות ודמונים כדי לנהל מאבק פסיכולוגי על שליטה, פראיות, והגבול המטשטש שבין המציאות הפוליטית לסיוט הפרטי.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
מבוא: מפלצות, בני אדם ו"מרחב מטריד"
ארכיטיפים נשיים של שדים, חיות ויצורי כלאיים מאכלסים כדרך קבע את ציוריה של איזבלה וולובניק. וולובניק, בוגרת המחלקה לאמנות והוראה במדרשה לאמנות במכללת בית ברל, עוד לא הגיעה לגיל שלושים וכבר ביססה את מעמדה כאחת האמניות העולות המצליחות בסצנה. עבודותיה הוצגו במוזיאונים נחשבים בארץ, ביניהם מוזיאון חיפה לאמנות, מוזיאון תל אביב לאמנות ומוזיאון ישראל.
בימים אלה, היא מציגה את תערוכת היחיד החדשה שלה, "הלסקייפ" (Hellscape), בגלריה רוזנפלד בדרום תל אביב (אוצרת: מיה פרנקל טנא, תינעל ב-20.12.2025). התערוכה, שנפתחה ב-6 בנובמבר, היא המשך ישיר לתערוכת היחיד הקודמת שלה, "שלוש שריטות ומכתב אהבה" (מוזיאון הרצליה, 2024), ומעמיקה את עיסוקה במצבי קיום אנושיים, פנימיים וחיצוניים כאחד.
"בשנה האחרונה, ככל שציירתי מפלצות – הופיעו יותר ויותר בני אדם", היא מעידה, וחושפת את הדיאלוג המורכב שמתקיים ביצירתה בין המיתי לאנושי, בין הדמיוני לממשי. בשיחה איתה, וולובניק מציינת שהמושג "הלסקייפ" תפס אותה משום שאין לו מקבילה מדויקת בעברית; זהו לא רק 'נוף', אלא 'נוף-גיהנום', "מרחב שהוא מטריד".
"זה לא אסקפיזם": כשהמציאות חודרת לבד
בתוך סדרת העבודות הנוכחית, המושג 'גיהנום' אכן נטמע לא רק במובנו הדתי כמקום ענישה, אלא גם כמצב נפשי המתאר חיים שסטו ממסלולם. בשנתיים האחרונות, 'גיהנום' הפך למונח שגור בשיח המקומי, והשיח הפוליטי על "פתיחת שערי הגיהנום" חדר עמוק.
התשובה לכך אינה מופשטת; היא מגולמת בבד. כשאני עומד מול אחד הציורים המרכזיים בתערוכה, המושג 'הלסקייפ' מתגבש. דמות שד אפרורית וענקית, שפניה הבעת חוסר אונים, מביטה מבעד לחלון אל נוף חיצוני העולה בלהבות. בזרועותיו הוא אוחז באישה אדמונית עירומה, המחפשת אצלו נחמה, או אולי לכודה בזרועותיו. זהו חיבוק שהוא גם כלא. על השולחן שלפניהם, לצד בקבוקים ריקים ומאפרה, שוכנות דמויות כחולות זעירות בתוך כלוב, כמו זיכרונות או 'אני' קודמים שננטשו. זהו ה'הלסקייפ' במלוא עוצמתו: חיבוק אינטימי ונואש על רקע של הרס מוחלט, קריסה של הגיהנום החיצוני אל תוך המרחב הפנימי, המטריד.
וולובניק אינה רואה בעבודתה אסקפיזם. נהפוך הוא. "אני חושבת שזה לא אסקפיזם. אני חושבת שזה דווקא נמצא בקשר הדוק מאוד, לא רק עם החוויה המיידית שאנחנו עוברים, אלא גם עם תהליכים עמוקים יותר בעיניי. בהקשר הזה, אחד הדברים שבאמת עניינו אותי במושג 'גיהינום' היה הביטוי 'לפתוח את שערי הגיהנום', שדובר עליו רבות בהקשר של עזה. זה עורר אצלי מחשבה: אוקיי, אנחנו פותחים את שערי הגיהנום, אבל לאיזה כיוון זה פועל? עניינה אותי מאוד המחשבה הזו על מרחב הגיהנום שכמו חודר ונכנס לתוך המיינסטרים של המציאות שלנו."
פסיכומכיה סוערת: מאבק על שליטה וארכיטיפים
וולובניק מתבוננת באופן אקטיבי בשיח, במילים, בסלנג, "בכל מיני פינות, גם מרכזיות ושוליות של הרשת", ורוקחת את כל אלו לכדי סצנות סוריאליסטיות. ה'קשר ההדוק' הזה למציאות צורב במיוחד בעבודה נוספת. אישה צעירה במכנסי נמר, פיה פעור בצעקה אילמת, נראית כלואה בתוך רשת של חוטים ירוקים. מאחוריה, דמות גבר בחליפת פסים, עוטה מסכת ליצן עצוב, מושכת בחוטים כבובנאי, בעוד צל שדי וקרני מאיים מאחור. כל הסצנה הזו מתרחשת על רקע נוף אורבני-תעשייתי אפוקליפטי, תחת שמיים כתומים ומנופים המזכירים אתרי בנייה או הרס. זוהי אלגוריה מצמררת על שליטה, על כאב מבוים, ועל המפלצתיות החבויה מאחורי מסכות חברתיות.
התבוננות מעמיקה בקנבסים של וולובניק חושפת פסיכומכיה סוערת – מאבק נפשי המתחולל במרחב התפר שבין החייתי לנשי. היצירות שלה רוויות באיקונוגרפיה של דואליות: הפראיות הליליתית, זו שאינה ניתנת לביות, ניצבת אל מול הרצון האנושי, הכפייתי כמעט, לשלוט.
בלא מעט מן הציורים, הדמות הגברית אכן מגיחה כצל טורף, כהתגלמות דמונית מעולמות השאול. אולם, יהיה זה משגה לצמצם את הדיון למשל על יחסי כוחות מגדריים בלבד. המאבק המתחולל על הבד הוא בראש ובראשונה מאבק פנימי, המתחולל בנפשה של היוצרת ושל המתבונן כאחד.
זהו הקרב הנצחי בין ארכיטיפים נשיים סותרים: הפאם-פאטאל המסוכנת מול נסיכת דיסני התמימה; הרצון להיכנע ולהישלט מול התשוקה לשלוט; מיתוס 'האישה הפראית' אל מול 'בת השכן הטובה'. וולובניק ממקמת אותנו בדיוק בצומת שבין 'הזונה' ל'חסודה', בין השדים הפנימיים האורבים לנו בצללים לבין צו ה'אני העליון' (Superego) התובע מאיתנו פשוט 'להיות בסדר'.
חיה רעה או חיית מחמד: על קו התפר
וולובניק עצמה, כאישה שטרם הגיעה לגיל שלושים, ניצבת על קו התפר הזה, בגיל שהוא צומת דרכים סמלי. זהו גיל מעבר שבו האימפולס הצעיר כבר לא תמיד יכול להתממש במלואו, והכניעה לתכתיבי החברה הופכת למאבק יומיומי. בעבודות הפחם שלה, כמו גם בציורי השמן, הדיאלקטיקה הזו מגיעה לשיאה. היא בוחנת נשים בעלות איברים חייתיים – כלבות ונחשות – ודרכן מפרקת את הקשרים התרבותיים והלשוניים בין דימוי החיה לדימוי הנשיות (חשבו על המטען הדואלי, המשפיל והמעצים גם יחד, של המילה 'Bitch'). בכך, וולובניק ממשיכה מסורת מפוארת של אמניות, כמו פאולה רגו, שחקרו את גוף האישה כזירת קרב פוליטית ואישית, אך גם מהדהדת את ה'קפריצ'וס' האפלים של גויה, שבהם הגבול בין האנושי למפלצתי קורס.
דמויותיה נעות על התפר שבין חיית מחמד צייתנית לבין חיה רעה וטורפת, כשהן נשענות במודע על מודלים חזותיים של נשים "קטלניות". דרך הנשים ההיברידיות הללו, וולובניק מעלה שאלות נוקבות על היררכיות ועל תשוקות אלימות – כאלו המתקיימות בחברה, בתרבות, ובעיקר, בנפש. כפי שהיא עצמה מנסחת זאת היטב: "הציור מהווה עבורי טריטוריה שבה אני יכולה לתהות על יחסי הכוחות שלי אל מול העולם".
גירוש שדים: לגעת ב'ממשי'
החיפוש הזה אחר נחמה במקומות בלתי אפשריים מוביל אותי להרהר בציור נוסף, אינטימי ומטריד לא פחות. מתחת לשולחן, במרחב חשוך, יושבת אישה צעירה שפניה צבועים בכחול כמסכה. המרחב כולו קלאוסטרופובי, חונק. מאחוריה, דמות אפלה חובקת אותה, בעוד רגליו של גבר בחליפה עומדות בסמוך, אולי כנוכחות מאיימת או כזו שהיא מסתתרת מפניה. המבט הישיר של האישה אל הצופה מאתגר ומזמין בו-זמנית; הוא הופך אותנו למשתפי פעולה, עדים אילמים לסיטואציה של פגיעות, הסתרה וקשרים נסתרים.
הסיטואציות המתוארות בציורים מתוות דרך לחוויה חוץ-שפתית. בין פנטזיה ל'כאן ועכשיו', מתקיים יקום המסרב לפרשנות סימבולית ומבקש מאיתנו לגעת במה שאינו ניתן לניסוח. כפי שטבע לאקאן את המושג 'ממשי' לתיאור חוויות הנמצאות מחוץ לשפה, כך עבודותיה של וולובניק נוגעות בתשוקה ובכאב שקשה לבטא במילים. הן פועלות במרחב קדם-שפתי, מרחב של אינסטינקט ואימה, שבו המילים שאנו מכירים כושלות. הציור הופך לשפה היחידה האפשרית, גם אם היא צורמת.
התחושה הזו של פירוק והרכבה מגיעה לשיאה בעבודה בה דמות קירחת ומיוסרת אוחזת בפלג גוף תחתון, רגלי אישה עירומות, על רקע נוף עירוני צפוף של גגות וצלחות לוויין, תחת אותם שמיים מאיימים. לצדן, דמויות נוספות – אישה, שד – משקיפות על המתרחש. זהו דימוי של עולם שסטה ממסלולו, של גופים מפורקים ושל חיים שהפכו ל'נוף-גיהנום'.
"אני אפילו קצת לא יודעת לדבר עליהם כמו שצריך," מתוודה וולובניק, "הם נעשו באיזה מין קצת 'מוד' דיבוק כזה, או איזה מין גירוש שדים… גירוש שדים אל תוך הציורים." זוהי אולי ההגדרה המדויקת ביותר לעבודתה. איזבלה וולובניק, שביומיום מנהלת חיים "בורגניים למדי", כדבריה, קמה מוקדם בביתה בדרום תל אביב ומציירת שעות ארוכות, משתמשת בבד כבמרחב לגירוש שדים – לא רק שלה, אלא של כולנו. היא מכניסה אותנו אל תוך ה'הלסקייפ' הפרטי והקולקטיבי, ומאלצת אותנו להביט בו, סוף סוף, בעיניים פקוחות
