מהלב השותת לשער הרחמים: המופע של אברי גלעד דוד ד'אור הוא טקס הריפוי של ישראל המדממת

בנותיו של גלעד שרות את 'ערב מול גלעד' במהלך המופע המרגש

כתיבה וצילום – איתן אלחדז ברק

באוקטובר 1973, הגיע לישראל אמן במשבר, לאונרד כהן, ומצא את עצמו שר לחיילים תשושים בסיני. שיריו המלנכוליים הפכו לרגע של נחמה בתוך התופת. המסורת המשיכה עם להקת בנזין בלבנון הראשונה, התרחבה למקלטים האזרחיים עם דויד ברוזה בלבנון השנייה, והגיעה לשיאה במלחמת 'חרבות ברזל', כשאמנים מילאו את מרכזי המפונים ואת שטחי הכינוס. מתוך הכאוס הזה, נולד החיבור הייחודי בין אברי גלעד לדוד ד'אור. "פתח לבך" (שזהו אחד ממופעיו האחרונים) הוא הגרסה העכשווית לארגזי התחמושת של כהן – במקום גיטרה אקוסטית, ישנם הגיגים פילוסופיים נוקבים, ובמקום מילים על אהבה אבודה, ישנה זעקה לריפוי עצמי ולאומי.

בלב המופע עומד הניסיון לפרק ולהרכיב מחדש את הנפש הישראלית הפצועה. גלעד, בדיבור ישיר ונטול פילטרים, מנתח את המצב הקולקטיבי ומעניק לו מילים. "בשבעה באוקטובר עברנו כולנו סוג של ניתוח לב פתוח, בלי הרדמה," הוא אומר, ומנסח את תחושת הפלישה האלימה אל המרחב הבטוח ביותר. אך גלעד לא עוצר בכאב. הוא נוגע גם בצדדים האפלים של הטראומה, במיוחד בהשפעתה הבין-דורית, דרך סיפורו האישי המטלטל על אביו, ניצול שואה.

הוא מתאר כיצד אביו בן ה-16 עמד ברמפה באושוויץ, שם ד"ר מנגלה הפריד בינו לבין סבו (שעל שמו קרוי אברי). "את אבא שלי הוא שלח לעבודה ואת אבא שלו הוא שלח למשרפה… זה השאיר בנפש של אבא שלי צלקת עמוקה מאוד". הצלקת הזו, הוא מסביר, לא נשארה בעבר. היא התגלגלה הלאה והפכה לפוסט-טראומה שהגדירה את ילדותו של גלעד עצמו. "אני גדלתי בכלוב קטן של חרדות," הוא חושף, "לא הגעתי לשלב במסיבות שבו רוקדים סלואו, כי הייתי צריך לחזור הביתה, כי אבא שלי חיכה לי בחלון".

ההכרזה שלו על הבמה היא לא פחות מהצהרת עצמאות רוחנית: "החלטתי שאני לא מעביר את זה הלאה. אני קפצתי על הרימון של השואה כדי שהבנות שלי לא ייפגעו". ההצהרה הזו מקבלת משמעות מצמררת כשהוא קושר אותה להווה: "ואז קרה השבעה באוקטובר… הטראומה איפסה את עצמה. אנחנו כבר לא דור שלישי לשואה, אנחנו דור ראשון". בכך, גלעד הופך את סיפורו למראה קולקטיבית. כולנו הפכנו לדור הראשון של טראומת אוקטובר, ועלינו מוטלת האחריות המודעת לשבור את מעגל העברת הכאב.

על במה כמעט חשופה, עומדים שני אנשים שמייצגים שני קצוות של הישראליות – איש התקשורת והמילה, אברי גלעד, והזמר בעל הקול השמיימי, דוד ד'אור. החיבור ביניהם, שנולד מתוך השבר הגדול, מציע לקהל חוויה שהיא הרבה מעבר לבידור. המוופע הוא אירוע תרבותי שהוא גם סדנה פסיכולוגית, שיעור בפילוסופיה יהודית ושיחה קהילתית דחופה. זהו ניסיון אמיץ, כפי שמגדיר זאת גלעד, "לקום מהשבעה באוקטובר" שנולד חודש אחרי האסון: "כתבנו מהר-מהר משהו, כי הרגשנו שיש כל כך הרבה קהילות שבורות וכואבות, ואנחנו חייבים לתת משהו מהלימוד שאנחנו לומדים יחד.. החלטנו שאנחנו מצרפים שירים לקטעים מהלימוד ויוצאים לפגוש אנשים. וכולם היו כל כך כואבים. פגשנו במהלך השנתיים האלה קהילות כל כך שבורות, מפוחדות, לוחמות ומתוחות. וזכינו בדרכנו להביא מעט מהאור שאנחנו לומדים, מרגישים ושרים"

פסיכולוגיה של אומה בפוסט-טראומה

בלב המופע עומד הניסיון לפרק ולהרכיב מחדש את הנפש הישראלית הפצועה. גלעד, בדיבור ישיר ונטול פילטרים, מנתח את המצב הקולקטיבי ומעניק לו מילים. "בשבעה באוקטובר עברנו כולנו סוג של ניתוח לב פתוח, בלי הרדמה, בלי הכנה מוקדמת," הוא אומר, ומנסח במדויק את תחושת ההלם והפלישה האלימה אל המרחב הבטוח ביותר – הגוף והנפש. "וזה כאב, וזה טִשטש, וזה ישאיר צלקת ענקית, אבל זה מה שמנע מאיתנו דום לב".

הדימוי הזה של ניתוח לב פתוח חוזר כחוט השני, ומסביר את התופעה החברתית המופלאה שחווינו כולנו: ההתגייסות, הערבות ההדדית, פתיחת הלבבות. "מרגע שנפתחו הלבבות, התגלה העם בתפארתו. חדרי הלב התמלאו בעשייה, בהתנדבות".

אך גלעד לא עוצר באופוריה של האחדות. הוא נוגע גם בצדדים האפלים של הטראומה, במיוחד בהשפעתה הבין-דורית. בקטע חשוף ואמיץ הוא מספר על אביו, ניצול שואה, ועל החרדות שהעביר לו בירושה. הוא מכריז מלחמה על שושלת הכאב הזו: "החלטתי שאני לא מעביר את זה הלאה… אני קפצתי על הרימון של השואה כדי שהבנות שלי לא ייפגעו". ההצהרה הזו מקבלת משמעות מצמררת כשהוא קושר אותה להווה: "ואז קרה השבעה באוקטובר… אנחנו כבר לא דור שלישי לשואה, אנחנו דור ראשון". בכך, גלעד הופך את החוויה האישית שלו למראה קולקטיבית. כולנו הפכנו לדור הראשון של טראומת אוקטובר, ועלינו מוטלת האחריות לעצור את שרשרת ההעברה של הפחד.

החברה הישראלית תחת זכוכית מגדלת

המופע אינו מהסס לגעת בפצעים המדממים של החברה הישראלית, ובמיוחד בשנאת החינם שכמעט ופירקה אותנו מבפנים. גלעד מציע פרשנות פילוסופית-יהודית למגפה החברתית הזו דרך לימודי 'ימימה' : "אלי ויזל אמר פעם שההפך מאהבה זה לא שנאה, ההפך מאהבה זו אדישות… עצם זה שיש פה כל כך הרבה שנאה, אומר שזו בעצם אהבה שלא מוצאת את מקומה". זוהי קריאה להתבונן מעבר לכעס ולקיטוב, ולזהות את התלות והחיבור העמוקים בינינו, גם אם הם מתבטאים באופן מעוות. "כי אם נרצה או לא, אנחנו חלק מגוף אחד".

התרופה, לדבריו, אינה טמונה בוויכוחים אידיאולוגיים, אלא במעשה הפשוט. הוא מתאר כיצד מפגשי השבעה הפכו למקום שבו החברה הישראלית נצרפה מחדש,

כדי להמחיש את כוחה המאחה של הטרגדיה, הוא מביא סיפור מכונן ממחנה שורה, המקום שבו זוועות הטבח קיבלו פנים ושמות. הוא מתאר סיטואציה כמעט סוריאליסטית: "אחרי יום של זיהוי חלקי גופות," יושבים יחד שלושה מתנדבים – "חרדי בלבוש שחור מלא, דתי-לאומי… ורופאת שיניים חילונית מתל אביב,". החרדי תוהה בקול: "מעניין אם בשמיים מחברים בחזרה את כל החתיכות". רופאת השיניים עונה בדרכה הישירה: "אני לא יודעת, אבל מה שבטוח, זה שפה בארץ החתיכות הללו מחברות אותנו בחזרה". הסיפור הקטן הזה הוא מיקרוקוסמוס של האומה כולה: דווקא במקום שבו הגוף הפיזי הושחת לכדי אי הכר, הנשמה הלאומית החלה להתאחות. גלעד מדגיש כי התרופה לפילוג אינה בוויכוחים, אלא במעשה הפשוט: "התרופה הכי טובה לשנאת חינם… ללכת, לעשות משהו בשביל מישהו".

יהדות של רלוונטיות ותקווה

על רקע המונולוגים החדים של גלעד, שירתו של דוד ד'אור משמשת כעוגן רוחני. הבחירה בשירים כמו "שער הרחמים", "אבינו מלכנו" ו"שמור על העולם ילד" (אותה הוא מבצע יחד עם להקת הנוער של קרית אונו) אינה מקרית. אלו פיוטים ותפילות עתיקים שמקבלים משמעות חדשה ומצמררת במציאות הנוכחית. הם מחברים את הרגע הישראלי הנוכחי אל שרשרת הדורות היהודית, אל הגורל המשותף של רדיפות וחוסן.

גלעד עצמו שואב תובנות עמוקות מהמקורות היהודיים, ומציע אותן לקהל בשפה נגישה ועכשווית. הוא מביא את סיפור ה"ברכות" ההפוכות שקיבל רבי אלעזר ("יחרב ביתך ותהיה אורח") ומסביר כיצד כל קללה טומנת בחובה ברכה, תלוי בפרשנות. "מה שקובע זאת הפרשנות. וגם הקללות שירדו עלינו בשבעה… טמונות בחובן גם ברכות… אם רק נסכים לפרש נכון". זוהי קריאה לאופטימיות אקטיבית, לבחירה מודעת לראות את הטוב גם בתוך הרע

המופע שהזכיר לדוד ד'אור את השד העתיק

הפער הבלתי נתפס בין ישראל היפה והמצליחה לבין הגורל היהודי העתיק, מקבל ביטוי חד במיוחד בעקבות סיפורו של דוד ד'אור מהחודש שעבר בפולין. גלעד : "בימים רגילים, כשמכתירים אפיפיור או מחליפים נשיא בארצות הברית, מזמינים את דוד ד'אור. שלושה נשיאים ושלושה אפיפיורים הוא פגש". אך דווקא על במת הפילהרמונית בוורשה, ההיסטוריה האפלה (שוב) פולשת אל ההווה במלוא כיעורה: שתי גלוחות ראש פרצו אל הבמה ושופכות עליו צבע.

תגובתו של ד'אור היא שיעור באופטימיות : "אני התייחסתי ל-2,500 האיש שבאו לשמוע אותי, ולא לאותן אלו הנגועות באנטישמיות", הוא משחזר. "אסור לתת לזה כוח". ובכל זאת, הוא מודה, הרגע הזה היה תזכורת כואבת לזהות שלא ניתן לברוח ממנה: "את הצד הזה של היהדות שכחנו. לא הכרתי. חשבנו שזה נגמר".

את ההכרה הכואבת הזו , גלעד הופך לתובנה לאומית אוניברסלית. הוא מסביר שהאנטישמיות לא מתה, "היא רק נמנמה. והיא התעוררה, כמו דוב אחרי שנת חורף. והיא רעבה". הוא מציב את המאבק בפרספקטיבה היסטורית מפכחת: "בתחרות מול התקווה, שהיא בת שנות אלפיים, האנטישמיות בת 3,000, והיא מנצחת בהליכה".

אך כאן מגיע המסר המרכזי: ההתעוררות הזו אינה קריאה לפחד, אלא זימון לתפקיד. "האנטישמיות באה להזכיר לנו שהקיום שלנו לא מובן מאליו", מסכם גלעד. "התפקיד שלנו הוא לא לדאוג. ההפך, לאהוב. לאהוב את עצמנו, למרות מה שאומרים עלינו. לדעת שיש בנו אור מיוחד שיכול להאיר את כל העולם".

הטלה ששב והתקווה שמנצחת

רגע השיא של הערב, המזקק את כל תכניו, מגיע כאשר על הבמה עולות בנותיו של גלעד, זוהר (13) וליבי (11). הן שרות בקול צלול ומלאכי את השיר 'ערב מול הגלעד', שקיבל משמעות לאומית מצמררת בתחילת המלחמה עם חזרתם של הילדים החטופים. הפזמון שלו, עם המילים "ישוב טלה אל חיק האם", הפך להמנון הלא-רשמי של אותם רגעים. ברקע, על מסך ענק, מוקרנים הסרטונים המטלטלים של החטופים והחטופות השבים הביתה, אל החיבוק הראשון עם משפחותיהם. החיבור בין קולן התם של הילדות, המייצגות את העתיד, לבין תמונות הנס והגאולה מהשבי, הוא רגע של קתרזיס טהור. הקהל כולו עוצר את נשימתו, והדמעות זולגות. זהו הרגע שבו המופע הופך מתובנה לתפילה חיה.

"פתח לבך" מצליח, בערב אחד, לגעת בכל הנקודות הכואבות של הישראליות הנוכחית: השבר, הפילוג, האנטישמיות העתיקה שהתעוררה, השאלה הגדולה על הרוע. הוא לא מציע נחמה ריקה, אלא דורש מהקהל שלו אומץ – האומץ להביט לכאב בעיניים, לקחת אחריות על שרשרת הטראומה, ובסוף, כפי שגלעד מבקש, פשוט לחבק את הילדים, להתקשר להורים, ולא לדחות למחר. כי במציאות החדשה שלנו, "אני לא יודע מה יהיה מחר".