תמרה לילך מזומן בהגיגים על בינו לבינה.
“אני נפרדת ממך”, כתבתי לו במילים בצבע שחור. כמעט, כמעט בדיוק כמו הצבע שנצבעה לי השנה האחרונה. וחיכיתי. 3 דקות ארוכות. 3 דקות שבהן הספקתי לקום ולשבת ואז שוב לקום ואז ללכת הלוך חזור בדירה שאי אפשר ללכת בה יותר מדי.
שלוש הדקות עברו , אני נשארתי, עדיין מביטה בפלאפון לבדוק תגובה.
התגובה בוששה לבוא.
נכנעתי
“?”
שלחתי.
הודעה ריקה קיבלתי
“נגמרו לי המילים”, הוא סימס שניה אחרי
“נגמרו לי החיים”, רציתי לכתוב. אבל לו נגמרו רק המילים.
התיישבתי
ברדיו היה את השיר פרידה של דיקלה, או שאולי דמיינתי. אבל האוויר בחדר בטוח נגמר כי פתאום השתעלתי וקמתי מהר לבקבוק הכחול הגדול שנשארו בו כמה טיפות מים מאתמול.
ואז טלפון, “זה הוא”, דיברתי לעצמי. אבל למי אכפת, הרגע הוא אמר שנגמרו לו המילים.
“הלו”, עניתי מנסה להישמע רגועה, רועדת מפחד
הקול הזה , הרגוע שרק לעיתים רחוקות נשמע פגוע, קול יציב, לא מראה דבר על הסערה שמתחוללת בפנים.
“את נפרדת ממני?”
שמעתי את העליצות בקולו כמו צחוק שקט שאומר לי בלחישה- ממני את לא תצליחי להיפרד לעולם.
“כן!”, עניתי בתקיפות שצצה מהפרשנות המהירה שלי
פתאום הוא שותק.
“מה אתה שותק?”, כעסתי
“מה נשאר לומר?”, הוא כמו שאל שאלה עובדתית שאין לערער עליה
אבל אני הרהרתי, הרהרתי לפני השיחה , הרהרתי בתוך השיחה. הרהרתי הרהורים מכאיבים.
“למה?”, הוא שאל, מכאיב לי יותר
“למה את לא איתי?”
עכשיו היה תורי לשתוק
אבל דיברתי
“כי זה מה שבחרת”
כל פעם כשאני אומרת לו את המשפט הזה הוא נהיה עצוב וכמה רציתי לראות אותו מולי עצוב באותו הרגע. לדעת, להבין שלא רק אני קמלה מהמצב.
“כמה אפשר לדבר על מצב שלא יכול להשתנות?”, שאלתי אותו בדמעות
ידעתי שזו אני שלא משחררת אבל ידעתי שזה גם הוא שלא נותן לי ללכת.
ואלוהים כמה רציתי שלא יתן לי
וכמה רציתי שתחלוף שנה ואהיה אחרת
ושוב השתיקה שלו .
הוא לא שותק הרבה, רק כשאין לו באמת מה להגיד
אבל אני יודעת שבפנים יש לו המון לומר אבל הוא יודע שאין דבר שיוכל לרצות ולהפוך את האהבה שלנו למציאות.
“טוב…” מלמלתי, מגלגלת את הסיום שלנו בין השיניים
“מאמי..” הוא מלמל אחרי בשפה אחרת
“אני מצטער”
למדתי להכיר את הביטוי השנוא עלי ביותר בשנה האחרונה
שתי מילים שמחברות את חוסר האונים ואת המציאות החד גונית, צמד מילים שיכול להפוך אותי ממלכה של יום אחד לאישה המכורה לאהבה של גבר אחד.
רציתי לנתק,
כמעט ניתקתי
אבל ידעתי שאבכה
וידעתי שגם אם אשאר עוד שניה או שתיים איתו על הקו אבכה.
מלכוד 22 נבזה,
עוד ביטוי שלמדתי לשנוא-
לשנוא עד מוות.
