תל אביב, בירת האמנות של ישראל, זכתה לאחרונה בתוספת חדשה ומרעננת לנוף התרבותי שלה. גלריה "שבתאי", פרי יוזמתם של אספני האמנות הוותיקים אילן ורבקה שבתאי, פותחת את שעריה לקהל הרחב. אך בניגוד לגלריות רבות, שמתמקדמות באמנות העכשווית בלבד, גלריה "שבתאי" מבקשת ליצור שיח בין דורות — היא מציגה חלקים נבחרים מאוספם הפרטי והעמוק של בני הזוג, לצד יצירות חדשות של אמנים עכשוויים. אור רוזנבלום, מנהל הגלריה, מסביר שמטרתם היא להביא לקדמת הבמה את הקול הייחודי והמגוון של האמנות הישראלית, בגישה מפתיעה ונוגעת ללב.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
הגלריה, הממוקמת ברחוב ה' באייר 26, נפתחה בתערוכה קבוצתית ראשונה בשם ״בחירת האספן״. זו לא עוד תערוכה. היא מהווה הצהרת כוונות ברורה: להציג אמנות ריאליסטית ופיגורטיבית, עם דגש על יצירות שמביאות לידי ביטוי את המורכבות והיופי של החברה הישראלית על כל גווניה. "יש פה עבודות מכל קצוות ישראל ומכל סגנונות הריאליזם," אומר רוזנבלום בהתרגשות. הוא מדגיש כי האמנים והאמניות שלקחו חלק בתערוכה מציגים עבודות שמבטאות נקודת מבט אישית וקולקטיבית, ומראים דרך העבודות את היומיום שלהם. "אנחנו באמת רק לפני שלושה חודשים פתחנו וזה כבר התערוכה הקבוצתית הראשונה שלנו," הוא מוסיף, ומדגים את הקצב המהיר והנחישות שמאחורי הקמת הגלריה.
אחד הקולות הבולטים בתערוכה הוא זה של האמנית העקואית נירוואנה דבאח, שיצירתה מדברת על זמן, מקום, ומורשת. יצירתה של דבאח, המציגה דמויות נשים מוסלמיות, עוסקת בנשים שחיות בארץ ולוקחות חלק פעיל בחברה. רוזנבלום מספר על העבודה, "היא מדברת על הדרך שלהן שהן משתלבות ונכנסות… כמעין סיפור אישי אבל גם קולקטיב בין כיסוי לחפיפה, ממש בין הַדרה לבין היות". לדבריו, נירוואנה דבאח היא אמנית שראוי שיכירו אותה אפילו עוד יותר, ויצירותיה הסיזיפיות והעמלניות מעוררות השראה. "אלה עבודות סיזיפיות ועמלניות שנוהות על גבי שעות… תדמיין מה זה לעבוד במכחולים קטנים עם שמן שזה חומר שנימוח," הוא מסביר וממחיש את הקפדנות והעבודה הקשה שמושקעת ביצירה.
קול נוסף שמעורר עניין הוא של האמן ירושלמי דתי, אלקנה לוי שמתאפיין בעבודות שקוראים להן ריאליזם חברתי. אחת מעבודותיו, "קריאה ומדידה", מתארת רגע מתוך יומו של מתנדב באיחוד הצלה. זהו רגע אינטימי של טיפול אנושי, בו האור מגיע מאזור המטופלת והמתנדב אוחז בידיה בעדינות. עבודה נוספת שלו, "התרת נדרים", מציגה רגע כמעט נשכח מן החיים היהודיים. רוזנבלום מציין: "מתי הפעם האחרונה שראיתם ציור של התרת נדרים של חברה עומדים בבית כנסת יחד… ברגעים שנעלמים מהעיניים שלנו ביום יום". דרך עבודתו, הוא מציג אנשים המשתתפים יחד ברגעים אישיים וקולקטיביים כאחד. "הזכות שיש לנו כאמן דתי שמציג רגעים כאלה בתוך היום שלו, והוא לא מציג לנו את הקהל הדתי הצפוי שהיינו מצפים לראות אלא מגוון רחב של ישראלים," הוא מפרט ומדגיש את החשיבות שבחשיפת הקולות הללו.
הבחירה של גלריית "שבתאי" להציג קולות כאלה בלב כיכר המדינה, היא בחירה נועזת וחשובה. "אנחנו עושים עבודה סיזיפית בשביל ליצור את המרקם היחודי שלנו". הריאליזם שהגלריה מבקשת להציג הוא לא רק סגנון אמנותי, אלא ראי של החיים עצמם — חיים שמורכבים, מגוונים ונוגעים ללב.
"אמנות ישראלית היא קודם כול בכל יום, אבל בעיקר דווקא בתקופה זו," מסכם רוזנבלום. בתקופה שבה המורכבות של החברה הישראלית נמצאת במרכז השיח, היכולת של האמנות להראות את היופי, העושר והפסיפס האנושי היא חשובה מתמיד. גלריה "שבתאי" מזמינה את הקהל להתבונן מחדש על האמנות הישראלית, לגלות בה את מה שהיה, ולהבין את מה שהולך ומתהווה מול עינינו.
