מפרויד למשה רבנו ומהשומר הצעיר לכס הרבנות

המסע המטלטל של עדי סגל, הפסיכולוגית שחיברה בין הקליניקה לבית המדרש והתגייסה ל"צבא ההגנה על הנפש" כדי לאחות את הקרעים בחברה הישראלית

איתן אלחדז ברק

האוויר בבית הכנסת הרפורמי 'ברית עולם' בקרית אונו היה טעון בתקווה עדינה. זה היה ערב ט"ו באב, חג האהבה, ועל הבמה עמדה עדי סגל – בשמלה לבנה, עטויה טלית צבעונית – והובילה קבלת שבת קהילתית. היא דיברה בשקט, בקול המשלב חוכמה של שנים ורגישות של מטפלת., אבל  רגע השיא הגיע כשהזמינה אליה זוג סבא וסבתא מעוטף עזה. הם איבדו את ביתם, אך זכו זה עתה לנכדה ראשונה. עדי פרשה את טליתה מעליהם, ובקול רוטט בירכה אותם בברכת "מי שבירך" אישית שחיברה במיוחד עבורם. באותו הרגע, היא לא הייתה רק סטודנטית לרבנות; היא הייתה עוגן.

אך בעולמנו, רגע של קדושה יכול להפוך בקליק אחד לסערה. התמונה של עדי, אישה עטויה טלית, עוררה ברשתות החברתיות גל של תגובות ארסיות. ובתוך הרעש, בלטה תגובתה השקטה והחזקה: "קוראים לי עדי סגל", כתבה. "כפסיכולוגית… אני עובדת שנים עם נפגעי טראומה. כשראיתי את הקרעים גדלים בעם, בחרתי ללכת ללמוד ארבע שנים רבנות… צר לי עבורכם אם כל מה שהצלחתם להוציא מעצמכם… זו ביקורת מתלהמת ושנאת חינם."

התגובה הזו לא הייתה התגוננות, היא הייתה הצהרת כוונות. היא הייתה הסיבה שהרגשתי צורך לפגוש אותה ולשמוע את הסיפור המלא. מה מביא פסיכולוגית קלינית, אשת מקצוע ותיקה , לצאת למסע מטלטל אל לב ליבה של היהדות, דווקא כשהחברה הישראלית מאיימת להתפרק?

כשמדינה שלמה שוכבת על ספת הטיפולים

התשובה, מסתבר, מתחילה בקליניקה. במשך שנים, עדי פגשה את השברים האישיים ביותר, אבל במקביל, היא לא יכלה להתעלם מהשבר הגדול שמחוץ לדלת. "אני מבינה את הדינמיקה בארץ כדינמיקה של משבר משפחתי," היא מסבירה במשל שכל ישראלי יכול להבין. "זה כמו זוג שמכיל את הדברים הקטנים, עד שיום אחד, מזלג שנשאר בכיור הופך לסמל של סיפור גדול יותר, של פנקסנות וחשבונות." את תחושת הקרע הזו היא חשה עוד לפני שנים, כשגרה בארצות הברית וראתה מרחוק איך השיח בארץ הופך מפלג ואלים.

היא הבינה שהכלים הטיפוליים לבדם אינם מספיקים. "הצד הליברלי, הצד שלי, לעיתים מכיל ומוותר ולא תמיד יוזם דיאלוג כדי לשנות את כללי המשחק," היא מנתחת בכנות. "כתוצאה, הצד שכנגד פועל באגרסיביות של ביטול ומחיקה." ההבנה הזו, שהחברה כולה נמצאת במלכוד שדורש שפה חדשה-ישנה של ריפוי, שלחה אותה לחפש תשובות בארון הספרים היהודי.

הקולות השקטים של התנ"ך

את ארגז הכלים שלה כפסיכולוגית היא לא השאירה מאחור; היא לקחה אותו איתה אל הסיפורים העתיקים ביותר. כשהיא קוראת על דינה, היא לא עוצרת שם. היא שואלת על הקולות שאף אחד לא שמע: "האם שרה ורבקה… שכבו עם אחרים מרצון? האם הגר, בלהה וזלפה ביקשו מאברהם ויעקב לשכב איתן?" היא רואה את מה שהטקסט לא תמיד מספר – את הטראומה המושתקת, את מה שהיא מכנה "אונס ללא זכויות".

השליחות הזו, להעניק קול למי שנלקח ממנה, הפכה ללב עבודת הדוקטורט שלה, העוסקת בחווית הלידה השקטה של אימהות יהודיות בישראל. היא נכנסה לעולם שבו התרבות, "שפת האב", קבעה ש"בנפלים אין מתעסקים", והותירה אינספור נשים עם אבל שקוף, ללא שם, ללא טקס. המחקר שלה הוא יותר מאקדמיה; הוא זעקה. "האמהות שאיתן דיברתי אמרו לי: 'אל תגידו לנו שהיה ונגמר. יש לי עוד ילד, והוא מת'," היא משתפת. "הבנתי שאם אנחנו, הנשים, לא ניכנס למקומות של ידע והנהגה, לעולם נהיה כפופות לשיח שלא היינו שותפות לו ."

"הנני": הקריאה לבוא

הדרך לרבנות לא הייתה החלטה קרה, אלא היענות. זה קרה בשיא מגפת הקורונה, כשהקהילות התפרקו והבדידות גאתה. היא ערכה לימוד עם הרבה איילה סמואלס , וזו אמרה לה בפשטות: "עדי, את כל כך אוהבת את זה, בואי ללמוד איתנו." עדי מספרת: "זו הייתה כמו 'קריאה', קול פנימי שאמר  'הנני'. הייתי בתוך השבר, וחיפשתי דרך להיות יותר משמעותית בו."

אבל החיבור לארון הספרים היהודי החל עוד מבית הוריה בקיבוץ שמיר מתנועת השומר הצעיר: "הם היו דתיים במובן החילוני של חידוש טקסים יהודים בהתאם ללוח השנה ולחקלאות. ערכנו קבלות שבת, שירה בציבור והתעניינו במקורות".

שנים לאחר מכן אולי כסוג של סגירת מעגל – היא מצאה את ביתה ביהדות הרפורמית, תנועה שמבחינתה אינה מורדת במסורת, אלא ממשיכה אותה. "היהדות מאז ומעולם ביקשה לשמור על המהות תוך התייחסות לצו-השעה," היא מסבירה. "במובן הזה, היהדות הרפורמית לא שונה מזרמים אחרים."  זהו זרם שמאפשר לה לשלב את כל חלקיה: האישה, המטפלת, החוקרת והמנהיגה הרוחנית.

בימים אלה סגל משלימה ארבע שנות לימוד בבית המדרש הישראלי לרבנות ב'היברו יוניון קולג" – מוסד הדגל של התנועה בירושלים

ריפוי בעידן של כאוס

ואז הגיע השבעה באוקטובר, והמסע של עדי קיבל משמעות דחופה וצורבת. הטראומה הלאומית הייתה, כפי שכתבה שלושה שבועות לאחר מכן, "כמו מטאור שנפל אל הים ויצר גלי צונאמי – כולנו נשטפנו מגלים בגבהים שונים: חלקנו הוטבעו, חלקנו נחטפו למצולות, וחלקנו זקוקים למישהו שישחה איתם עד שנגיע לחוף מבטחים."

באותו רגע, היא התגייסה. לא בצו 8 צבאי, אלא בצו הלב והאתיקה המקצועית. "אני מרגישה כאחת שגויסה למילואים ב'צבא ההגנה על הנפש'," כתבה. לצד ההתנדבות האינטנסיבית, היא גם נתנה ביטוי לתחושת היתמות העמוקה מההנהגה, או כפי שניסחה זאת במילותיה החדות: "בתוך כל זה, 'אבא ואמא' לא שמרו עלינו, והים מרגיש מסוכן ומדאיג יותר."

השילוב הזה, בין החמלה האינסופית לנחישות לדרוש צדק, הוא תמצית שליחותה. היא הבינה שהריפוי הלאומי לא יבוא רק מטיפול פרטני, אלא מהבנה עמוקה ש"מענה כזה נזקק גם לרוח". הוא לתפיסתה – דורש חיבור מחודש לשרשרת הדורות, למילים העתיקות, ולאמונה שיש משמעות גם בכאוס הגדול ביותר.

כשחוזרים לאותו ערב ט"ו באב, התמונה של עדי בטליתה מקבלת עומק חדש. זו לא הייתה פרובוקציה. זו הייתה תמצית המסע שלה: אישה שלוקחת על עצמה, בעדינות ובנחישות, את משימת הריפוי. היא פורשת טלית של חמלה מעל השברים – האישיים, הלאומיים וההיסטוריים – ומזכירה לכולנו שבמקום שבו יש קרע, יש גם הזדמנות לאיחוי.