קבוצת אנשים זרים דחוסה בחדר אחד ללא מחיצות, ללא פרטיות, עולמות שונים, שכמעט נשואים לזמן מסוים, על מסך, מול האומה כולה.
מה זה עושה להם? מה זה עושה לנו? הקבוצה הזו היא אנחנו, כמו בכל קבוצה: יש חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול.
זה התחיל במיטות שצריך לבנות. אני רואה אותנו, החברה האנושית: אלה שאוהבים לעזור, שניים שמשתפים פעולה: היא אומרת לו מה לעשות, והוא מבצע: בלי אגו, בלי מרמור, בלי שיחות, בלי תלונה. הוא פשוט עושה עם נתינה גדולה ואהבת אדם. ומצד שני את אלה שממש לא מעניין אותם אם צריך עזרה.
והרכילות: שיפוטים והערכות, הקטנת האחר מתוך העולם שלנו, מתוך האגו הבלתי נגמר, מתוך רצון להיות יותר טוב, יותר חכם, יותר יפה. גם אם זה על חשבון מישהו אחר שאינו יפה או חכם מספיק בעיננו.
ואז לדובב סרט של אנשים שמרכלים עלינו.
אני רואה את “האח הגדול”: לאכול מקקים, לאכול חריף, ואיזה שייק מגעיל, שאני ממש לא רוצה לדעת מה הוא מכיל
שאלתי את עצמי: איפה אני הייתי שמה את הגבול להתעללות שהסדרה מרשה לעצמה, כדי לא לפרוש?:
אני רואה את נירו לוי נגעל עם חיוך, את מוטי גלעדי אולי לא נגעל מדבר: לא יכולתי לדעת.
וסתיו שלרגע כמעט פרש, כמעט שם את הגבול איפה שהג’וק עובר, אך עבר את הגבול הזה.
ומתוך מה אנחנו מתנצלים כשפגענו ברגשותיו של אדם אחר? צריך “לרדת על ארבע”? או פשוט לקחת אחריות אמיתית ו”אהבת חינם”, ולבקש סליחה אמיתית?
אני רואה סיטואציות ושואלת את עצמי: מה אני הייתי עושה?
ואתם, איפה אתם שמים את עצמכם בתרבות המציצנות, שהפכה ללגיטימית?
https://www.facebook.com/GavriellaFogelHazibrafa?pnref=lhc
