האורות עומעמו, ריח קטורת עתיק ממלא את החלל. על הבמה, צלליות נעות באיטיות, והלמות קצובה של עקב בודד על העץ מתחילה לפלח את הדממה. זו אינה התחלה של מופע מחול רגיל, אלא כניסה לטקס. כאן, על במה ישראלית עכשווית, עומדות להתעורר לחיים ישויות שנשכחו – האלות הקדומות של ארץ כנען. השאלות שהן מביאות איתן מהדהדות בעוצמה מצמררת: להקריב ילדים למולך? לחגוג נשיות פראית? לצאת לקרב עיוור עם אלת מלחמה?
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
במופע החדש והמרהיב "בעלות", מפיחה להקת הפלמנקו הישראלית "קומפאס" רוח חדשה ואקטואלית ברוחות הקדומות של ישראל. היצירה היא לא רק מחול, אלא טקס פולחני המעלה באוב את האלות האבודות של הארץ הזאת. דרך מקצבי פלמנקו מהפנטים, הוא נוגע בעוצמה בפצעים הפתוחים של מלחמה והקרבה, ושואל האם הרוחות העתיקות האלה, על יצר החיים וההרס שלהן, עדיין מהלכות בינינו ומכתיבות את גורלנו.
המופע הוא מסע אקסטטי אל הפינות האפלות והמודחקות של ההיסטוריה המקומית, אל תקופה שקדמה לאל האחד. היצירה, הבנויה כאופרה עברית-טקסית, מחברת באופן פורץ דרך בין שתי "דתות": תרבות הפלמנקו, עם ה"דואנדה" – אותו רגש עמוק, אפל וקמאי – והמיתולוגיה הכנענית, שהעניקה פנים וגוף לכוחות הטבע והנפש האנושית.
החיבור המבריק הזה, פרי יצירתה של הכוריאוגרפית מיכל נתן ובשיתוף האמן אסי משולם (מילים) והמוזיקאית טליה יונה קליגר (לחן), יוצר "פלמנקו כנעני" – חוויה טוטאלית שמבקשת מהצופה להתמסר לריטואל מבלי להבין אותו עד תום.
הלידה: מתערוכה במוזיאון לאופרה על הבמה
באופן מפתיע, המסע של "בעלות" לבמה לא החל בסטודיו למחול, אלא בין כתליו של מוזיאון ארצות המקרא. המוזיקאית טליה יונה קליגר מספרת כיצד נולד הרעיון הייחודי כשהאמן אסי משולם הוזמן להשתתף בתערוכה. "הוא החליט שהוא לא רוצה ליצור משהו שכבר קיים שם – כלומר פסלים או ציורים," היא נזכרת. "הוא אמר, 'מה אני כבר אעשה? בוא ננסה להרחיב את העולם הזה… לתת לאנשים שיבואו לתערוכה יכולת להיכנס לתוך העולם של האלים והאלות שהיו אז'".
במקום חפץ ויזואלי נוסף, בחר משולם ליצור חוויה רוחנית. הוא כתב טקסטים ותפילות לכמה מהאלים והאלות, קליגר הלחינה, והפרויקט הפך לאלבום שלם. החיבור לעולם המחול הגיע כמעט במקרה, כאשר הכוריאוגרפית מיכל נתן שמעה את האלבום והציעה להפוך אותו לבסיס ליצירה בימתית. "החיבור לפלמנקו היה קסום לחלוטין," אומרת קליגר, "נולד 'פלמנקו כנעני', כאילו זה ז'אנר קיים שרק גילינו אותו".
אופרה בחמש מערכות: כשהמקצב פוגש את המיתוס
היצירה בנויה מחמש תמונות בימתיות, כאשר כל אחת מוקדשת לאל או אלה ומתחברת למקצב פלמנקו (Palo) שונה המבטא את מהותה.
- אֲשֵׁרָה – "אם האלים": התמונה הראשונה מבוצעת לצלילי מקצב הסוֹלֵאָה (Soleá), הנחשב ל"אם הפלמנקו". כאן, נתן רוקמת כוריאוגרפיה שמשלבת בין רקיעות מסורתיות לפיתולי ידיים עדינים ואלמנטים ממחול מודרני, ומעניקה כבוד לארכיטיפ האם הגדולה.
מתוך המזמור לאשרה:
"טוֹב לְהדוֹת לָאַשרָה; וּלְיַעַר לִשְׁמַךְ אֵשֶׁת עָלְיוֹן
לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדַּךְ: סְגַלּוֹתַיִךְ לְנַגֵן בַּלֵילוֹת…
כִּי אַמָּנוּ הַגְדוֹלָה אַתְּ אֲשֶׁרֶךְ; וּמָלַכְתָּ עַל כָּל אֱלֹהִים"
- בַּעַל – אל הסערה והפיריון: כאן הבמה הופכת למרחב פולחני חייתי. דמויות מקורננות, פניהן רעולות בבד שקוף, ניצבות כצלליות מאיימות על רקע במה חשוכה. הן נעות יחד, שבט של יצורים מיתולוגיים, נשים-שוורים שגופן האנושי מתמזג עם הראש החייתי. הן יורדות לרצפה, נעות על ארבע, וברגע בלתי נשכח הופכות ל"כלות-שוורים" שידיהן אסורות מאחורי הגב, כך שכל תשומת הלב מופנית לעבודת הרגליים המהירה והאקסטטית.
- עֲנָת – אלת המלחמה והציד: המזמור המוקדש לעֲנָת נושא אזהרה מכאיבה מפני תאוות הניצחון. הכוריאוגרפיה הופכת אלימה וסוערת: הרקדניות הולמות באגרופים קפוצים, נעות כדבוקה מאיימת ויוצרות מתח תמידי של איום חוזר ונשנה, כפי שנראה בתמונה המתארת את הלהקה בתנוחה קבוצתית קפואה ומלאת ריכוז, ידיהן מורמות בתנועת תפילה או כישוף.
- עַשְׁתֹּרֶת – אלת האהבה והיופי.
- תָנִית – האלה הנקשרת להקרבת ילדים: בתמונה האחרונה, הבמה הופכת למזבח. בתאורה אפלולית, נראית סצנה דרמטית של הקרבה וקינה. רקדניות שרועות על הרצפה, רגליהן מורמות מעלה באדום עז, כמו להבות העולות מן התופת. במרכזן, דמות כוהנת מרימה ידיים בתנועת זעקה או תפילה. זוהי התמונה שבה עולה מיכל נתן בעצמה לבמה לסולו מינימליסטי ומהפנט, הבוחן את נושא הקורבן.
מתוך המזמור לתנית:
"לִגְבִרְתִּי, רַבַּת הָעוֹלָלִים;
הַמְבִיאָה תְּמִימִים אֶל הַבַּעַל…
שִׁמְעִי נָא לְקוֹל תְּחַיּוֹתַי…
אַךְ יְחִידִי לַחֲסָדַיִךְ פָּדִיתִי"
לא סיפור היסטורי, אלא מראה להווה
"בעלות" אינה שיעור היסטוריה. נתן מבהירה שהמטרה מעולם לא הייתה שחזור, אלא התמודדות עם הארכיטיפים. "פחות עניין אותי לספר את סיפורי האלים," היא אומרת, "אלא יותר להתעסק בארכיטיפים שכל אלה מייצגת".
וכאן, היצירה הופכת למראה מצמררת של המציאות הישראלית. המזמור של עֲנָת, אלת המלחמה, נכתב על ידי משולם כחצי שנה לפני אירועי אוקטובר. הטקסט נושא אזהרה נבואית כמעט. "הטקסט אומר שהיא לא מבחינה בין אויב לאוהב," מציינת נתן. "כלומר, יש פה אזהרה: כמה שאנחנו מזמנים כוחות כאלה לעזור לנו, עלינו להיזהר, כי הם עלולים להתפזר עלינו בחזרה".
העיסוק בארכיטיפים מגיע לשיאו הכואב בתמונה המוקדשת לתָנִית. נתן לא מהססת למתוח קו ישיר וכואב אל ההווה: "הדבר שהכי נוגע בנפשנו הוא שאנחנו, בעצם, עדיין מקריבים את תינוקותינו". המשפט הזה חושף את ליבת היצירה: שימוש במיתוס עתיק כדי לדבר על הפצעים הפתוחים והמדממים ביותר של החברה הישראלית.
הרהור אחרון: מילוט מן ההווה
"בַּעֲלוֹת" היא יותר ממופע מחול; היא עיסוק מלא רצינות במיתוסים עתיקים שנושאים זיקה מכאיבה להווה. התוצאה היא חוויה חושנית ומהפנטת, המותירה את הצופה מהורהר. בסיום, כשהרקדניות מניחות את מסיכות הקרניים על הבמה ועוזבות, הן משאירות מאחוריהן לא רק חלל ריק, אלא גם שאלה מהדהדת: אילו אלים ואלות, עתיקים או מודרניים, אנחנו עובדים היום? ומהו המחיר שאנחנו משלמים על הפולחן הזה? החיבור הבלתי שגרתי בין פלמנקו, אמנות עכשווית והיסטוריה כנענית מאפשר ליוצרים לסמן אפשרות מילוט, ולו לרגע, מן המציאות הבוערת שבחוץ, ולהזכיר לנו שהמיתוסים הקדומים עדיין פועמים תחת פני השטח של חיינו.
