בשבוע שעבר חגגו בכנסת ישראל את הבשורה, לראשונה התקיימו במשכן דיונים בנוגע לזכויות הקהילה הלהטבי"ת, אלא שמה שהיה אמור להיות יום משמח לחברי הקהילה שלי התגלה כפארסה צורמת, שורה של הצעות חוק שהועלו ירדו בזה אחר זה בקול ענות חלש, ומה נשאר מהמפגן הססגוני הוא בעיקר ססמאות ריקות מתוכן. שוב.
אבל זה לא מה שהפריע לי, הבעיה העיקרית היא דווקא התעלמותו של הקול הלהטבי שלי, של חברי ושל חברי הקהילה כולה, חבר הכנסת אמיר אוחנה מהליכוד שאמור היה להיות שם בשביל כל אחיו ואחיותיו והלכו שבי אחריו ואחרי הססמאות שפיזר לאורך כל תקופת הבחירות על תנועה ליכוד אחרת, על תנועה שמכבדת את אורח חיינו, תנועה שתדאג גם לזכויות שלנו, אבל בפועל ממשיכה להגביל ובעיקר להתעלם.
כל זה לא היה נורא אם אותו אוחנה שתחת כל עץ רענן מודה בפה מלא על אורח חייו אולם ברגע האמת חוזר לארון, במקום לעמוד בגבורה , להצביע עבור הצעות חוק שיועילו גם לו, כאיש משפחה עם ילדים ובן זוג גלוי, הוא בחר לברוח מהמליאה, לעצום את עיניו ולהחזיר אות כולנו מרחק שנות אור אחורה.
אז נכון, סביר להניח שעל חודו של קול שום הצעת חוק לא באמת הייתה עוברת, ונכון שאולי זה קטנוני, אבל אמיר אוחנה, איכזבת את כולנו, יש את צו המפלגה ויש את צו הלב, יש בגידה במפלגה ויש בגידה באחים שלך, והיום יקירי בגדת באחים שלך, בכל האחים שלך, במשפחה שלך, בבן הזוג שלך, בחיים שבנית לעצמך, בסביבה שלך. אתה יודע למה? כי בחרת לחזור לארון ולתת לאופל לנצח בשם עצימת העיניים וסתימת הפיות הידועה כל כך. עצוב, אבל נחיה עם זה ואתה יודע, בפעם הבאה שתבוא אלינו כדי להשמיע את קולך ולהתחנן על חודם של קולות, תזכור את חודו של הקול שלך שלא נשמע וכנראה בהצבעות שכאלה גם כנראה לא ישמע.
