היא יושבת מולי, מנגבת את הדמעות, עדיין לא מעכלת שהיא פוטרה הבוקר מעבודתה. אני פותח בפניה את המפה הנומרולוגית, ומבחין שזאת לא הפעם הראשונה שבה היא פוטרה מעבודתה ללא הכנה מוקדמת. אני שואל אותה על הפעם הקודמת שבה פוטרה לפני ארבע שנים. נראה שהיא עברה טלטלה רצינית ושחייה התרסקו בן רגע. היא מספרת לי על רצח האופי שהיא עברה, שעד היום "אות קין" קיים על מצחה.
אני מתעקש ושואל, היא נפתחת לאטה, מספרת שהיא עשתה דברים שאסור היה לה לעשותם, דברים שהם בגדר עבירה על חוק, ושעליה להודות שהמעסיק שלה לא פתח נגדה בהליך פלילי. למרות הוקרת התודה שלה על כך שניצלה מחשד שהיה מפליל אותה, היא מרשה לעצמה לשבת מולי ולהאשים את כל העולם, את מעסיקיה ואת עמיתיה לעבודה, מלאת תסכול ורצון לנקמה.
"אני אהרוס לו את כל הקשרים שבניתי לו", היא אומרת, "אגרום לכל מי שהכרתי לו, לשנוא אותו. אדאג שלא יעבירו לו עבודות כי לא מגיע לו, הוא לא ראוי!" היא מדברת בכעס על המעסיק שרק לפני שבוע היא שיבחה והיללה.
אני מביט בה בסלידה, סולד מהרצון שלה להשמיד כל דבר טוב שנשאר.
"למה לך להרע לו?" אני שואל.
"כי הוא חוצפן ושקרן! הוא ניצל אותי ואת הקשרים שהיו לי, ומגיע לו לסבול!" זו הייתה תגובתה.
ביירון קיט בספרה "לאהוב את מה שיש" שואלת: "כאשר אתה עסוק בחיים של אנשים אחרים, מי לדעתך עסוק בחיים שלך?"
אני מתחיל למקד אותה בשיחה כדי לגרום לה להבין שהיא כל הזמן מרוכזת בו, בבוס שלה, במה הוא כן ובמה הוא לא, במקום להתמקד בעצמה. היא מודה שזהו סיפור חייה, לראות אחרים, לבקר אותם, להתמקד בהם במקום להתמקד בעצמה, באחריות שלה, בחיים שלה.
"בנאדם יכול לרוץ מחר יותר מהר ממה שהוא רץ אתמול, והוא יכול להרוויח יותר ממה שהוא הרוויח אתמול, אבל הוא לא אמור לרוץ יותר מהר בהשוואה למישהו אחר או להרוויח יותר בהשוואה למישהו אחר", אני מסביר לה. כמובן, יש מצב שאם מחר הוא ירוץ מהר יותר ממה שהוא רץ אתמול, הוא גם יצליח לעקוף מישהו אחר בדרך, אבל זה לא היעד החשוב שצריך להיות עבורו".
היא שתקה, מנסה לעכל את דבריי.
"למה את נמצאת בתחרות עם אחרים כל הזמן? למה חשוב לך להתמקד באיפה את נמצאת ביחס אליו? במי את ובמי הוא ביחס אלייך? את כל הזמן חיה בשיפוץ, וכשאדם חי בשיפוצים כל חייו, הוא סובל! ההשוואה התחרותית הזאת גורמת לך לייאוש ולתסכול, לא נמאס לך מזה?" התעניינתי.
כמוה יש בני אדם רבים ששונאים את החיים שלהם ובוחרים להתבונן בחיים של אחרים ולרצות את מה שיש להם. הם הופכים לתחרותיים, מקבלים החלטות על סמך ראייה וגורמים לעצמם נזקים רבים משום שאינם מצליחים לראות את התמונה המלאה.
"בואי נתמקד בך", אני מציע לה, "בואי נתחיל לחשוב מה עושה לך טוב, מה מקדם אותך, מה גורם לך לחייך. בואי נגלה מה ייחודי ומיוחד רק בך, ואז יהיה לך קל יותר להתמודד עם עצמך, ולא תצטרכי להתעסק בהשוואות מיותרות".
היא הסתכלה עלי כשחיוך ראשון מתחילת השיחה החל בצבץ משפתיה. לא היה לי ספק שהיא התחילה להבין שהאחריות הבלעדית שיש לה היא האחריות על חייה, והיא היחידה שיכולה לבצע את השינוי. היא קמה מהכורסה ונעמדה לידי, חיבקה אותי חיבוק מוקיר תודה, ובשפת הגוף שלה הרגשתי את העוצמות של התובנות המחלחלות וחודרות לגופה.
"תודה, ניר", היא אמרה, "תודה שגרמת לי לראות בפעם הראשונה בחיי את עצמי", כך יצאה מהקליניקה נמרצת והחלה להבין את הצורך בשינוי המיוחל בחייה – לראות את עצמה, לבחון את עצמה, להתעסק בעצמה ולא באחרים.
לא משנה כמה משברים קיימים בחייכם, לא משנה כמה קושי אתם חווים ברגע מסוים, בתוך כל האנדרלמוסיה הקיימת בחייכם, זכרו כי שרביט השליטה על חייכם קיימת בידכם. היו השחקנים הראשיים במשחק החיים, אלו שיודעים לנצח תמיד.
