מרכז אדמונד דה רושטילד פותח שתי תערוכות חדשות בחודש אוגוסט – האחת " בדקות הקרובות" תערוכת יחיד של האמנית נגה סירוטה שאוצרת יעל יעקבס, והשנייה " משפחתי – familial – عائلاتي" תערוכה קבוצתית אותה אוצר ד״ר ירדן שטרן Dr. Yarden Stern دكتوراه يردين شطيرن.
"בדקות הקרובות" | נגה סירוטה
אוצרת : יעל יעקבס
"בדקות הקרובות" – מביאה מבט חודר ומפוכח על מציאות החיים הישראלית במצב של חירום מתמשך. סירוטה בוחרת להתמקד דווקא בפריטים הקטנים, היומיומיים, אלו שנאספים אצל כל משפחה בימים של מלחמה: בקבוקי מים, נייר טואלט, פנסים, טרנזיסטור, מסילות חשמל. דרך העדשה שלה הם הופכים לאובייקטים טעונים, שמספרים סיפור של חרדה, הכנה, ניסיון לשלוט במציאות שאי אפשר באמת לשלוט בה.
באמצעות סריקות תלת-ממד שמעניקות לאובייקטים מראה מעט שבור ועדין, סירוטה בונה סרט וידאו סוריאליסטי ואינטימי שבו החפצים נעים במרחב הביתי רגע לפני הכניסה לממ"ד. אין כאן דמויות אנושיות, אין נרטיב דרמטי, רק שקט דרוך שבו הדברים עצמם אותם פריטים מובנים מאליהם מקבלים משמעות כמעט טקסית.
דווקא עכשיו, בזמן שבו המלחמה שוב חודרת אל תוך הבית והמרחב האישי הופך למרחב של הישרדות, העבודה הזו מציעה מבט קרוב על השגרה שמכתיבה חיינו. היא בוחנת כיצד אותם "ציודי הצלה" הפכו בשנים האחרונות לאביזרים שמגדירים את הזהות הישראלית: בין אבסורד לנחמה, בין ארעיות לתחושת ביטחון מדומה.
"משפחתי – familial – عائلاتي" | ד״ר ירדן שטרן Dr. Yarden Stern دكتوراه يردين شطيرن
משתתפים.ות : דן דן שמעון בשי, איתמר בוחניק, סוהיילה אבו הדבה מונייר, אור דוד, רז שעיבי, בר רוסו ו דלפין זורע
בישראל, מציאות של טלטלה מתמדת מחדדת שוב ושוב את תפקידה של המשפחה כמבנה אינטימי ויציב — לא רק ברמה האישית אלא גם כמשאב חברתי ולאומי. התערוכה "משפחתי – familial – عائلاتي" בוחנת את המושג "משפחה" כשדה מורכב של שייכות, תורשה, קרבה וזהות, ומציעה להתבונן בו מחדש דווקא עכשיו, בזמן שהמשמעות של בית, משפחה והגדרות קונבנציונליות של קרבה נבחנו, נמתחו והתרחבו.
התערוכה נבנתה כתהליך קבוצתי, שבו לכל אמן ניתן מרחב אישי לפרק ולהרכיב מחדש את מושג המשפחה מנקודת מבטו הפרטית: חלקם עבדו עם בני משפחה, אחרים עם חומרי ארכיון או מחקר רעיוני, וכולם מתכנסים כאן לכדי פסיפס שבו חוויה אישית נטמעת בתוך חוויה קולקטיבית. "משפחתי" אינה מבקשת לספק אמירה סופית או הגדרה אחת; להפך, היא מבקשת לפתוח את המושג למשמעויות חדשות, לשבור את הגבולות הביולוגיים, החברתיים והתודעתיים שהיו מקובלים ולהציע פרשנות אינטימית, רב-שכבתית וביקורתית.
בין אם אלה מחוות פיסוליות של מגע עדין, טקסטים ויזואליים שמבקרים מבפנים את השפה המשפחתית, או מבנים פיזיים שמדמים גופו של פטריארך עכשווי, כל עבודה כאן נוגעת באופן שונה במתח שבין האישי והציבורי, בין המשפחה כמרחב רגשי לבין המשפחה כקונספט לאומי, במיוחד בעידן שבו לא פעם היא נדרשת למלא תפקידים שבעבר היו ייחודיים למדינה — הגנה, טיפול, עוגן.
"משפחתי" מזמינה את המבקרים להיכנס למרחב שבו הסיפור המשפחתי אינו עוד נתון מובן מאליו, אלא נקודת מוצא לשאלות פתוחות על זהות, שייכות וישראליות עצמה.
על המשתתפים.ות בתערוכה:
דן דן שמעון בשי – "שמעון – יוסף – שמעון – יוסף"
בשי יוצר עבודת שטיח-רצפה שיתופית עם הגברים במשפחתו, בה כל דור תורם מיכולתו היצירתית: סבו הצייר, אביו האדריכל, בנו בן השלוש והוא עצמו. העבודה, המבוססת על שמות העוברים מדור לדור, מדמה ירושה של יצירתיות ומציבה את המבע האמנותי כמכנה משפחתי משותף, בין אינטימיות למורשת.
איתמר בוחניק – "אוהבת אותך ואמשיך לאהוב"
בוחניק מגיב להודעה ששלחה סבתו בעקבות חשיפת הקשר הרומנטי שלו עם בן זוג נוצרי-פלסטיני. באמצעות אסתטיקה של סטיקרים ופשקווילים, הוא מציג את תגובתה כטקסט גרפי מוקצן, מלא סתירות ורגש, הבוחן את גבולות האהבה, השיפוט והזהות המשפחתית בחברה הישראלית.
סוהיילה אבו הדבה מונייר – "בהישג יד"
עבודתה נובעת מתוך ארכיון משפחתי של סבתה ומתרכזת במחווה של מגע ידיים – רגע אינטימי מתוך צילום חתונה. היא משחזרת את הדימוי באובייקטים פיסוליים: גליל ענק בצורת ידיים אוחזות וידיות דלת יצוקות, שמדגישות קרבה, סימביוזה ועדינות של קשר אנושי.
אור דוד – "ארבע אמהות"
דוד יוצרת מיצב וידאו מרובה ערוצים כמזבח לאמהות השונות בחייה – האם הביולוגית שנפטרה, דמויות נשיות שגידלו אותה ומורתה הרוחנית. ביצירותיה היא מבצעת כוריאוגרפיה אינטימית שמחברת בין שכול, ריפוי והתעצמות נשית – ומחפשת את האֵם שבתוכה.
רז שעיבי – "מדף"
שעיבי יוצר מדף ספרים בדמותו – בגודל אנושי, עם תווי הזיהוי האישיים שלו. באמצעות חומרים גסים אך מלאי הומור, הוא הופך את עצמו למבנה פונקציונלי אך פגיע, המייצג את הפטריארך המשפחתי – זה שאוחז, מכיל ומוגדר על ידי חפציו וסביבתו.
בר רוסו – " – "One Swallowed Them All
רוסו יוצרת קולאז’ דימויים משפחתיים סביב דמותה של לאלי בידו – ישות בדיונית, חסרת מגדר, עטופה בגד גוף אחיד. המשפחה כולה מצטרפת לחזות אחידה וסופגת, שבה סמני מגדר מופיעים רק דרך אביזרים. כך נוצרת סצנה חזותית ביקורתית על ייצוג, זהות ואחידות משפחתית.
דלפין זורע – "פצצה"
ציורה של דמות נשית אלמונית תלוי גבוה בחלל, מביט על הנכנסים. הדמות יפה, מדויקת, אך טעונה באיום סמוי – היא משדרת פיתוי, שיפוט וסמכות אימהית. זורע מציבה את דמות האם כארכיטיפ מתוח ומתקתק, הפועל כמנגנון פסיכולוגי וחברתי בו-זמנית.
