ממעמקי הכאב אל מעיין הנחמה: מסעו של מתניה אליצור בין טראומה לתקווה

קיימים רגעים בחיים, ובחיי אומה, שבהם נדמה שהעולם חרב. ימים של מלחמה, כאב ואובדן, בהם הנפש האנושית נקרעת בין תהומות של ייאוש לחיפוש נואש אחר פשר. בתוך מציאות כזו, שבה אנו שרויים כעת, זכיתי להיחשף לקול אחר, קול אישי ועוצמתי, המבקש לפרום את סבך האבל ולמצוא בו ניצני נחמה ותקווה. זהו קולו של מתניה אליצור, מורה למחשבת ישראל, שבמסעו האישי והפילוסופי, יצר דרך ייחודית להתמודדות עם חורבן – "תרפיית חורבן" בלשונו.

כתב וצילם – איתן אלחדז ברק

מתניה אליצור, איש רוח ומורה, התייצב למילואים בתחילת המלחמה. שם, בסמטאות המוות של ג'באלייה, הוא נפצע באורח קשה כאשר נורה לעבר הטנק שלו פגז שהביא למותם של שניים מחבריו לצוות, יהי זכרם ברוך. מתוך התופת והאובדן הבלתי נתפס, חווה אליצור נס כפול: הן בניסי הפיצוץ והן ברגעים שלאחר מכן, כאשר מצא עצמו נאבק פיזית מול מחבל חמוש. סיפור פציעתו הוא רק הפתיח למסע עמוק בהרבה.

המסע אל המזור הרעיוני: כשהמילים לא מספיקות

בבית החולים, במהלך השיקום הפיזי והנפשי, פגש מתניה מכרים, מורים וחברים שהגיעו לנחם. מן הסתם, כוונתם הייתה טובה, אך כפי שהוא מתאר בכנות נוקבת: "ציפיתי שיתנו לי איזה, שיגידו לי תורה שיש בה משהו, שהיום אני יכול להגדיר אותו מנחם. זאת אומרת, שיתנו לי איזה פשר, או משמעות". אולם, "לא חושב שמישהו הצליח כאילו בזה… הם מתביישים לדרוש, או להגיד איזה תורה, או להגיד איזה משהו שינחם, כי הם מרגישים קצת קטנים מול זה שאתה היית יכול לתת את החיים שלך בשבילה". התחושה העמוקה של חוסר אונים וריקנות אל מול כאב כה גדול, היא שדחפה את מתניה לצאת למסע רעיוני ורוחני משלו – חיפוש אחר נחמה אמיתית, כזו שלא תבוא מבחוץ אלא תצמח מתוכו. הוא יצא למסע בחו"ל עם לוחמים, המשיך בחיפושיו כאיש רוח וכמורה, צלל לעומק הפילוסופיה והיהדות, עד שהחליט ליצור את מה שהוא מכנה: "תרפיית חורבן".

תרפיית חורבן: נחמה מתוך המסורת

בליבת "תרפיית החורבן" עומד הרעיון כי ריפוי ונחמה יכולים לצמוח דווקא מתוך המסורת היהודית, אך לאו דווקא באופן צפוי. מתניה, שבעברו היה דתי, שואב השראה מאגדות חז"ל ומכתבי יוסף בן מתתיהו, תוך שהוא מדגיש: "האם ניתן לראות באגדות החורבן ניסיון פסיכולוגי-לאומי לרפא פצע עמוק?" הוא מציע כי טקסטים אלו אינם מציעים בהכרח "רעיון מסדר" אלא "יד תומכת" – לא תשובה חד משמעית ל"למה קרה לי?", אלא ליווי אמפתי בתוך השבר.

השיעור מחולק לשלושה שלבים: אשמה, כעס ונחמה. אליצור מתחיל בבחינת האשמה כרגש בסיסי, כזה המלווה את האדם מראשית הקיום. הוא מזכיר את סיפור בראשית ומראה כיצד האשמה היא ביטוי יסודי של הקיום האנושי. משם, הוא עובר אל הכעס, ובמיוחד כעס כלפי אלוהים. בהתייחסו לכעס המפתיע הזה, הוא מצטט את יהודה עמיחי בשירו "אל מלא רחמים": "היכן רחמי העד?". מתניה מבהיר כי "כעס כלפי אלוהים הוא גם מרכיב חשוב במסורת. הוא מאפשר לנו לא רק להרגיש אשמה, אלא לכעוס, להוציא את זה החוצה, לדבר. יש לנו דרישה כלפי אלוהים שיהיה צודק." זוהי תביעה לצדק אל מול הסבל האינסופי, תביעה ש"בשנים הרעות – מאלפיים ועשרים ועד היום – אפשר להתלונן על כך, ואפשר לתבוע על הסבל האינסופי שקיים בעולם הזה, שבו אנחנו נמצאים."

מלחמת חיים, חיפוש אחר משמעות: המסע האישי של מתניה

האופן שבו אליצור משלב את סיפורו האישי בשיעור נוגע ללב במיוחד. הוא משתף בכנות בכך ש"השיעור הזה תכלס, כבר הכנתי ב-2022, באופן דומה… לפני המלחמה… אבל בשנה וחצי האחרונות, אני חושב שהוא הרבה יותר נוכח לי, הדברים שלמדתי פה". תובנה זו מהדהדת עמוק בלבבות, שכן היא ממחישה כיצד תיאוריה פילוסופית הופכת לבשר ודם אל מול מציאות קשה מנשוא.

אליצור מתאר את פציעתו הקשה ואת האובדן הנורא שחווה. "כשנפצעתי ואיבדתי שני חיילים… אני זוכר שבבית החולים… ציפיתי שיתנו לי איזה, שיגידו לי תורה שיש בה משהו, שהיום אני יכול להגדיר אותו מנחם, זאת אומרת שיתנו לי איזה פשר, או משמעות". אך המציאות הייתה אחרת: "לא חושב שמישהו הצליח כאילו בזה… הם מתביישים לדרוש, או להגיד איזה תורה, או להגיד איזה משהו שינחם, כי הם מרגישים קצת קטנים מול זה שאתה היית יכול לתת את החיים שלך בשבילה". התחושה הזו של חוסר אונים, של ריקנות אל מול כאב עמוק, היא שדחפה את אליצור לחיפוש אחר נחמה, לא כהבטחה ריקה מתוכן, אלא כמשמעות פנימית עמוקה. "הרגשתי שמאוד חסרה לי נחמה", הוא מודה.

נחמה: המפגש עם האופטימיות שבאבל לקראת תשעה באב

לקראת תשעה באב, היום שבו אנו מציינים את חורבן הבית ואת הטרגדיות שפקדו את עם ישראל, מגיע המפגש השלישי והאחרון – נחמה. "היום אנחנו נדבר על המרכיב האחרון, ולדעתי המרגש מכולם, גם מעניין מכולם… והוא גם קצת יותר אופטימי", אומר אליצור. הוא מצביע על תקופה פחות מוכרת במסורת – שבע השבתות של נחמה, החל מהשבת שאחרי תשעה באב, שבהן קוראים הפטרות העוסקות כולן בנחמה. "זו תקופה מאוד מאוד ארוכה של נחמה", הוא מדגיש.

נחמה, כפי שאליצור מציג אותה, אינה בהכרח מגיעה בזמן האירועים. "האבלות, היא לא מגיעה ממש בזמן… אחרי שאתה חווה אירוע קשה, באים לנחם". הוא מעלה את השאלה המורכבת של ניחום אבלים: "מה אתה יכול להגיד לאדם שחרב עליו עולמו או שאיבד?… אי אפשר להגיד כמעט שום דבר, אז אתה נאלם דום". הנחמה, אם כן, אינה סתם מילים, אלא תהליך עמוק, לעיתים שקט, שבו האדם מוצא את דרכו אל ההשלמה והמשמעות. "אין נחמה במובן של רעיון פילוסופי או רעיון שמסדר את המציאות. למנחם יש תמיד דמות מנחמת, הדמות הזאתי, ואפשר לראות את זה. זה מאוד פשוט, מאוד יפה."

הלימוד הפילוסופי בשיעור, המושפע ממורו של אליצור, מתחבר לחוויה האישית. אליצור מזכיר את סוקרטס, הפילוסוף שהתמודד עם מותו שלו תוך כדי דיאלוג פילוסופי עמוק (בדיאלוג "פיידון"). הקשר בין התיאוריה הפילוסופית לחוויה האישית הוא אבן יסוד בשיעורו של אליצור. "פילוסופיה באמת תמיד מתחילה ממקום אישי. זה לא אומר שהיא סובייקטיבית, זה אומר שהיא מתחילה ממקום אישי", הוא מסביר.

אליצור גם מתייחס לרבי עקיבא, שאומר ש"עמדה של תקווה היא לא פחות ריאליסטית מעמדה של ייאוש". הוא מדגיש כי "אם אתם באמת ביקורתיים וריאליסטים, אתם צריכים להיות מודעים לכך שהאופציה הפחות ריאליסטית מהאופציה הראשונה, זאת אומרת, שעמדה של תקווה היא לא פחות ריאליסטית מעמדה של ייאוש. אפשר להיות ביקורתיים לשני הצדדים." זוהי תובנה עמוקה, המאפשרת לראות את שני צידי המטבע גם בימים קשים אלו.

הקשר הבלתי נפרד בין הלאומי לאישי: הרהורים על תקווה

שיעורו של מתניה אליצור מציע לנו דרך ייחודית להתבונן על החורבן – הן ההיסטורי והן זה שאנו חווים כעת. הוא מאפשר לנו להבין שבתהליכי כאב עמוקים, רגשות כמו אשמה וכעס הם לגיטימיים וחיוניים, אך הם רק שלב בדרך אל הנחמה והתקווה. העובדה שאליצור, כמורה למחשבת ישראל, משלב השראה הן מהמסורת היהודית והן מהפילוסופיה הכללית, מעניקה לשיעורו ממד נוסף של עומק ורלוונטיות לקהלים מגוונים. הוא אינו מציע פתרונות קלים, אלא הזמנה למסע פנימי וחיצוני של בירור והתמודדות.

הרהוריו של אליצור, המשלבים את הפילוסופי עם החוויתי, ואת הלאומי עם האישי, יוצרים מרחב שבו ניתן לדבר על כאב עמוק מבלי ליפול לייאוש. הם מדגישים את החשיבות של מציאת נחמה אישית – בין אם זה ב"עיניים טובות", במוזיקה, בשיחה, או באמנות – כחלק בלתי נפרד מהתהליך הלאומי של ריפוי וצמיחה מתוך החורבן. "מה מנחם? מנחם להיות שבור קצת ליד אנשים. זה מנחם. אנשים אמפתיים זה מנחם. יד שמוכנה לגעת בפצעים", הוא מסכם. דבריו אלה מהדהדים את שירה של סיון הר שפי, "תיקון", שממנו מצטט אליצור בסוף השיעור, ומבטאים את תמצית רעיון הנחמה:

"אתה שָׁבוּר וְאֵין שָׁלֵם מִמְּךָ… הֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְרַמּוֹת אֶת הַמַּיִם תָּמִיד הֵם יַגִּיעוּ אֶל עֵירֻמְּךָ…"

קטע זה מגלם את הפרדוקס של השבר והשלמות, של החשיפה והנחמה. הוא רומז לכך שהאמת הפנימית והחשופה ביותר היא גם המקום שממנו יכול לצמוח ריפוי אמיתי. ה"מלח" שמעורר ומשמר את הטקסטים הוא גם מטאפורה לכאב שמזכיר, אך גם לכוח שבו אנו מוצאים נחמה.

לקראת תשעה באב וימי בין המצרים, ימים בהם אנו "עוד בתוך השבר עצמו", אליצור מציע לנו להחזיק בנחמה "לימים יותר טובים, ששם אפשר יהיה קצת יותר להילחם." ייתכן שדווקא דרך ההכרה בכאב, האשמה והכעס, ודרך החיפוש הכנה אחר נחמה, נוכל לבנות מחדש את תודעתנו הלאומית ולהפיח תקווה לעתיד טוב יותר. "האם ניתן להסתכל על אגדות החורבן כניסיון פסיכולוגי-לאומי לרפא משהו?", שואל אליצור. התשובה, כך נדמה, טמונה ביכולת שלנו לאמץ את דרכו, ולחפש את הריפוי בתוך עצמנו ובינינו, גם כשהדרך נראית אפלה. מסעו של מתניה אליצור הוא תזכורת חיה לכך שגם מתוך העצב העמוק ביותר, יכולה לצמוח דרך אל נחמה ומשמעות, אם רק נהין לחפש אותה.