בתוך מציאות מלחמתית בלתי נתפסת, כשהחדשות זועקות על חטופים ומאבקים, קיימת מלחמה נוספת, סמויה, המתחוללת הרחק מעיני הציבור – מלחמת ההישרדות של אלו שנדחקו לשוליים. "לפעמים נדמה לנו שכשיש מלחמה – כל השאר נעצר. אבל המציאות לא נעצרת – היא רק מחמירה," אומרת אפרת גוש, המוזיקאית הפמיניסטית שהנחתה את הטקס השנתי ליום המאבק בזנות. "המלחמה לא רק החריבה בתים – היא שיחררה גם גלים של אלימות. וכשהאלימות גוברת, תמיד יהיו מי שייפגעו ראשונות: הנשים השקופות, המוחלשות, אלו שהחברה מסיטה מהן את המבט."
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
בכל יום, 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע – וכך גם בתאריך בו צוין הטקס השנתי ליום המאבק בזנות, 24/7 – פועלת תעשייה אכזרית ובלתי נראית, המקיפה, על פי הערכות, למעלה מ-14,000 נשים וגברים בישראל. "רבות מהן נכנסות לעולם הקשה של הזנות כנערות וחלקן לא יוצאות ממנו לעולם, הן מתות בזנות, בממוצע בגיל 40 בלבד," חושפת ילנה דיוואיין, שורדת זנות ואקטיביסטית, המנחה לצד גוש. "המספרים הללו הם רק קצה הקרחון של מציאות אכזרית כל כך."
פוסט-טראומה שוברת שפה: המסע לחיפוש מילים
הטראומה היא חוט אדום החוצה את חייהן של רבות משורדות הזנות, והיא ניכרת בנתונים הקשים: "79% מהן סובלות מפוסט טראומה מורכבת, פי 8 מהאוכלוסייה הכללית. 44% מקורבנות הזנות דיווחו על ניסיונות אובדניים ופגיעה עצמית – פי 22 יותר מהמספר באוכלוסיה הכללית," מסבירה דיוואיין. "רובן סוחבות שנים של פגיעות מיניות, ניתוק רגשי, פלשבקים, חרדה, דיסוציאציה. הן לא מצליחות לחזור לחיים מלאים ואין להן הכרה ציבורית – לכן אנחנו כאן."
במרכז "סלעית", התוכנית העירונית לטיפול בנשים על רצף הזנות של עיריית תל אביב-יפו ומשרד הרווחה, מנסים להעניק כלים להתמודדות עם מציאות זו. שני נרדימון, מנהלת התוכנית, שערכתי איתה ריאיון, מתארת את האתגר המרכזי בטיפול: "החוויה הטראומטית לוקחת את זה. במקום שבו הכאב גדול מדי, השפה נשברת. הטראומה נרשמת בגוף ובנפש אך לא מצליחה לייצר את המילים שיסמנו ויסמלו את מה שקרה, שכן זה מחוץ ליכולת ההכלה וההמשגה." על כן, ב"סלעית" המאמץ הוא "למצוא מילים. במקום שבו אין מילים, אנחנו מבקשים ליצור שפה חדשה, אישית, שמתאימה לכל אישה בדרכה היא."
אחד הפרויקטים המרכזיים ב"סלעית" הוא קבוצת כתיבה, שאת דרכה ליוותה ים לוי, קרימינולוגית קלינית במרכז יום, שגם איתה שוחחתי. "החלטנו להפוך את הפנייה לכתוב ספרוני עדות לקבוצה טיפולית כדרך נוספת לעבד את הטראומה של המטופלות," מספרת לוי. "הקבוצה הייתה גם פרטנית, גם קבוצתית." היא מתארת את הקשיים והפריצה: "הקשיים שעלו הם בעיקר סביב החשיפה והעריכה כי הן כותבות מדהים. דאגנו כמה שפחות לגעת בטקסט. שזה באמת יהיה הקול שלהם." תהליך זה מאפשר לאותן נשים "לנסח את עצמן מחדש, בקצב שלהן ובקול היחודי להן. לבנות בהדרגה שפה שמחזיקה כאב, זיכרון, זהות וגם תקווה," כדברי נרדימון. לוי מוסיפה כי "דרך הכתיבה והעיבוד, תפסו הנשים בעלות על הסיפור שלהן, וזיכרונות שבעבר היו מקוטעים או לא ניתנים לביטוי, הצליחו לקבל תוקף ומשמעות. הטראומה אשר נחוותה כחוויה ללא עדות… נחווית עתה כעדות מתוך עמדה של סובייקט בעלת קול, בחירה וזהות."
קטעים מתוך ספרוני העדות, כמו "נשק קטלני" של לייה קיי, ממחישים את העומק הזה: "היה לי מקרה של התנתקות חזקה ממש, ונכנסתי לדיסוציאציה… לא רציתי לחזור חזרה למציאות, העדפתי להיות שם ושיפגעו בי, שאולי אני אמות ולא אסבול יותר. היה קשה להעיר אותי ולהחזיר אותי חזרה למציאות." אך גם את הכוח הפנימי להתגבר: "ואז בפעם הראשונה, המנהלת ישבה איתי עד שאתעורר ואצא מהמצב הזה… זו היתה נקודת מפנה. הבנתי שיש בי רגשות, והתחלתי ללמוד איזה רגש אני מרגישה ואיך קוראים לרגש הזה." לוי מציינת כי 40% מההכנסות ממכירת הספרונים מועברות ישירות לנשים שכתבו אותם, מה שמחזק את תחושת הבעלות וההכרה.
מאבק חברתי ומשפטי: אבן דרך בחקיקה
"בכל עיר ועיר בישראל הזנות קיימת, ואני קוראת מפה לכל העיריות והרשויות המקומיות הנוספות ללכת אחרי עיריית תל אביב יפו," אומרת מוריה רודל סילפן, מנכ"לית המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, ומבטאת בכך את ההכרה כי מדובר בסוגיה לאומית. היא מדגישה את חשיבות הארכת חוק איסור צריכת זנות בחמש שנים נוספות: "הארכת החוק ממש לאחרונה, שאוסר צריכת זנות היא תזכורת לכך שהשינוי מתחיל מהכרה וההכרה מתחילה כאן, במילים, בפעולה ובבחירה לא לשתוק."
מוטי רייפ, חבר מועצת העיר תל אביב-יפו ומחזיק תיק חוסן ושוויון חברתי, מצטרף לקריאה: "הזנות היא לא בחירה, האחריות היא של החברה כולה, של המערכות, של הגברים שצורכים ושל כולנו." רייפ מצביע על צעדים אמיצים של העירייה: "בשנת 2020 אימצה העירייה מדיניות ברורה – לא נאשר עוד פעילות של מועדוני חשפנות בעיר… המדיניות הזו ובשיתוף פעולה עירוני רחב עם הפרקליטות והמשטרה, סגרנו את מועדוני החשפנות שפעלו בעיר."
עו"ד רותם בן שמחון, מנהלת המחלקה לסיוע משפטי במכון ירושלים לצדק, שופכת אור על ההיבט המשפטי: "מכון ירושלים לצדק פועל לשנות את המציאות גם ברמה המשפטית, באמצעות חקיקה פורצת דרך להפחתת הביקוש לזנות וגם ברמה האישית בליווי משפטי מותאם לכל אישה ואדם שנשאבו למעגל הזה, בכפייה או מחוסר ברירה." היא מוסיפה כי המכון פועל בזירה הבינלאומית "כדי לקדם את המודל הנורדי. מודל המבקש להגן על הנפגעות, להוקיע את הצרכנים ולבנות עולם שמכבד כל אדם באשר הוא."
קולם של גברים בזנות: "אנחנו אף פעם לא זונות"
הטקס סיפק במה נדירה גם לקולות של גברים שחוו ניצול בזנות. מאיה קוגן, מקימת ומנהלת מרכז היום "רואים שקוף", היחיד בארץ הנותן מענה לגברים אלו, הדגישה: "אני לא מדברת על הלקוחות, אני לא מדברת על הצרכנים, אני מדברת על גברים שמנוצלים בזנות." היא ריגשה את הקהל כשקראה את עדותו של גילי, מטופל במרכז: "אנחנו אף פעם לא זונות… אנחנו ילדים. נערים שהוזנחו… אתה אף פעם לא רץ להיות זונה של זקן בן 60 חסר שיניים בשלוש לפנות בוקר… להיות זונה גבר זה לא קל, חלקנו לא בחיים בשביל לספר. אני חושב שזה אפילו נס שאני כאן."
גילי חשף את המורכבות הפסיכולוגית של המצב: "קשה לי להאמין באדם. קשה לי להאמין בדת, קשה לי להאמין באנושות. קשה לי להסתכל במראה ולהאמין בעצמי. הכסף הקל הוא ממכר, הוא סוגר פינות." אך גם קרא לחברה להכיר במצוקתם: "אני מאוד מקווה שבפעם הבאה שאתם תראו זונה שהוא גבר. אתם תבינו שגם לגברים מותר להיות חלשים. יש מציאות כזאת של גבר שהוא מסכן שהוא חלש הוא בפוסט טראומה שהוא מנוצל שהוא לא איזה מצ'ואיסט גברים' שמעולם לא ראו אותו ולא ספרו אותם ולא נתנו להראות את הכישורים שלהם."
ממעמקי התהום אל ניצחון הרוח: סיפורה של ולריה גלר
סיפורה של ולריה גלר, שורדת זנות ואקטיביסטית, הוא מסע מטלטל הממחיש את השילוב הקטלני בין בדידות, מצוקה, התמכרות וניצול. "לפעמים, כל מה שצריך כדי ליפול – הוא להיות לבד," היא מספרת. "ההגירה לא הייתה התחלה חדשה, אלא מדרון חלקלק של ניתוק, עוני ובדידות." הקשר ההרסני בין סמים לזנות היה בלתי נפרד: "אלה לא שני מסלולים נפרדים, אלא מעגל סגור: סמים כדי לברוח, זנות כדי לממן, וחוזר חלילה."
ולריה תיארה ילדות של אלימות והזנחה: "בגיל 16… נאנסתי על ידי בן כיתה שלי… אמא שלי התעלמה ממני כל ילדותי…" חיפושיה אחר אהבה הובילו אותה למערכות יחסים פוגעניות, עד שפגשה את "טל אשר מוביל אותי לתחנה השלישית והנוראית של מעגל הזנות וההתמכרות – מעגל הרשע." היא תיארה כיצד "פיתחתי אובססיה כלפיו. נטשתי את הבית שלי… וכל מה שבניתי – הכל קרס לתוך עצמו."
שיא הזוועה היה כאשר נטש אותה טל במאורת סמים והיא נאנסה שעות ארוכות. "טל ברח והשאיר אותי לבד. הסוחר אנס אותי שעות באוטו… לאחר מכן לקח אותי לבית, סגר אותי ואנס אותי לילה שלם." התגובה שקיבלה מאמו של טל רק המחישה את בדידותה: "'מה ציפית? מאישה כמוך ללכת לכפר ערבי, מה הייתה ציפייה?' ברגע זה הסכמתי איתה, חשבתי שזה נכון ושאף אחד לא יאמין לזונה מכורה שאנסו אותה."
מתוך התהום, כאשר מצאה עצמה ברחוב, ללא אוכל וללא יכולת לגדל את בנה התינוק, ולריה הגיעה לכלא – והייתה זו נקודת מפנה. "בכלא הצלחתי להיגמל מאין ברירה. ושם הבנתי קצת מה קרה לי… הבנתי שאני לבד, אין לי כלום ושאני חייבת לטפל בעצמי ואין סיכוי שאני חוזרת לחיים האלה."
ולריה היא עדות חיה ומרגשת לכוחה של הרוח האנושית. "היום שני ילדיי איתי בחזקתי, הוצאתי תואר ראשון… אני עובדת כבר כמה שנים בקהילה טיפולית לנשים מכורות ומחזיקה בית ורכב. החזרתי הכל לעצמי, כולל הילדים." היא מדגישה בגאווה: "מעולם לא חזרתי לזנות או לשימוש, ואני גאה לציין שאני 14 שנים נקייה במעגל הזה." את מסעה היא מסכמת בתובנה עמוקה: "הטיפול לעולם לא נגמר, אני תמיד אזדקק לטיפול… אני רוצה להרגיש שעדיין יש לי לאן ללכת ולפרוק ותודה רבה שהקשבתם."
קולם הכפול: נשים ערביות במעגל הזנות בישראל
לעתים קרובות, בתוך המאבקים הגלויים של החברה, נסתרות מלחמות שקטות המתחוללות בצללים. אחת מהן היא מלחמת ההישרדות של נשים במעגל הזנות, ובמיוחד זו של נשים ערביות בישראל. הן נאבקות לא רק באלימות הטבועה בתעשייה, אלא גם בהדרה כפולה – הן מקהילתן והן מהחברה הכללית – מה שמעמיד אותן בסיכון גבוה אף יותר, במיוחד בתקופות סוערות. מתוך הכאב והצורך להשמיע את הקולות הללו, הוקדשה במה מיוחדת לעדותה המצמררת של י', קורבן סחר ושורדת זנות מהחברה הערבית. את סיפורה האישי, המהדהד את מצבן של אלפי נשים דומות, הקריאה נטלי פארח, מנהלת תחום חברה ערבית בעמותת "לא עומדות מנגד". פארח, שיוזמת פרויקטים ייעודיים להעלאת מודעות והתאמת מענים בחברה הערבית, הדגישה את הייחוד שבעדות זו.
הכתיבה כמפלט, האלימות כבית: מסע חייה של י'
"הכתיבה הייתה תמיד מקום מפלט בשבילה," סיפרה נטלי פארח על י', עוד בטרם הקריאה את עדותה. אך גם מפלט זה לא היה חסין מפגיעה. י' זכרה כיצד "אבא שלה היה קורע את הדפים שלה, לועג לה לדברים שהיא כותבת ומנסה לקחת ממנה אפילו את המפלט הזה." העדות שנשמעה על הבמה, לדברי פארח, היא "ביטוי לחיים," המעניק סוף סוף קול למי שקולה הושתק במשך שנים ארוכות.
ואלו מילותיה המטלטלות של י', כפי שהוקראו בטקס:
"האכזריות ואני הניצולה. הוא לא היה גבר, הוא היה מפלצת שהסתתרה מאחורי השם אבא. ידו הייתה המאסר שלי והמכה שלו – גזר דין מוות. בכל פעם שניסיתי לנשום הוא חנק את נשימותיי ורצה לרמוס אותי תחת רגליו. ואמא שלי הייתה סירת פחדיה – לא יותר. שתיקתה הייתה סכין בגבי. האשימו אותי מול כולם, חשבו שנפלתי. אבל אני אהבתי בסתר, ברחתי מהגיהינום, ברחתי מהמשפחה שרצתה לקבור אותי חיה.
התחתנתי עם גבר שהיה פחות גבר ממנו. עבורו הייתי סתם אישה, הייתי סוס טרויאני לכישלונותיו. נשאתי את ילדיי בלעדיו. הוא החלום שלי שלא נרצח, הוא הדמעה שלי שהפכה לאש. הילד שלי, שנמצא עכשיו בידי, הוא הקרב האחרון שלי והניצחון הראשון שלו.
אני האישה שאף אחד לא הצליח להרוג, למרות שכולם ניסו. היום אני מתכוננת לעזוב – לאן, איני יודעת. אבל זו הזכות שלי להתחיל ללא הגבלות וללא שיפוט, ולא כמראה סדוקה."
ממעגל הזנות אל חיים חדשים
בסיום העדות, חשפה נטלי פארח כי "היא [י'] מתכוננת לצאת למדינה שלישית," מה שמדגיש את המציאות המורכבת עבור רבות מהשורדות – לעיתים אין להן לאן לשוב בישראל. סיפורה של י' הוא קריאת השכמה מצמררת. הוא חושף את הפגיעות העמוקה, את מעגל הניצול והכאב, ואת בדידותן של נשים אלו.
קריאה לסולידריות ולשינוי חברתי
הטקס ליום המאבק בזנות, שהתקיים בבית מרים – הבית העירוני לשוויון מגדרי, והסיורים ב"מרחב החברתי" (מועדון "הפוסיקט" לשעבר), מדגישים את החשיבות בשינוי התפיסה הציבורית. "האלימות המינית הקשה הזו, גם אם מוסתרת מעיני הציבור, משפיעה ישירות על כל אחת ואחד מאיתנו, מקבעת באופן הכי אלים את אי-השיוויון בין נשים וגברים," מסכמת אפרת גוש.
"המאבק בזנות הוא מאבק על שוויון והמאבק לשוויון הוא המפתח לעיר בטוחה, שוויונית וצודקת. כולן ולכולן יש," מסכם מוטי רייפ, הקורא לכולנו להירתם. "אנחנו כאן כדאי להשמיע, ולו במעט, את קולותיהם של מי שקולם לא נשמע. הן לא שקופות. הם לא 'אחרים'," אומרת אפרת גוש, ובכך היא מציבה מראה בפנינו. המציאות כואבת ומורכבת, אך מתוך הכאב – יכולה וצריכה להיוולד התקווה. האם אנחנו מוכנים להתחייב להילחם על עתיד שבו איש אינו "אחר" או "שקוף", וכולם זוכים לכבוד, לביטחון ולחיים מלאים?
