לכבוד הקיץ, ילדי קריית אונו ונבחרת הכישרונות של המתנ"ס לוקחים אותנו למסע בלתי נשכח בארץ עוץ. עם ילד פלא בימתי וילדה שחולמת על משחק מגיל שלוש. יחד הם יוצאים לכבוש את שביל האבנים הצהובות ויחד איתם, צעד אחר צעד, אולי גם אנחנו נמצא את הדרך הבטוחה הביתה.
כתב וצילם : איתן אלחדז ברק
"אין כמו בבית", לוחשת דורותי בסופו של מסע מפרך, כשהיא נועלת את נעלי האודם ומבקשת רק דבר אחד – לשוב הביתה. המשפט המוכר הזה מהדהד מאז 'הסופה' של השבעה באוקטובר שסחפה את כולנו, כל מה שהיא רוצה זה למצוא את דרך האבנים הצהובות חזרה אל הבית, אל הביטחון, אל מי שהיינו.
בתוך המציאות המורכבת הזו, עולה בקריית אונו הפקה חדשה ומרגשת של המחזמר "הקוסם מארץ עוץ", כזו שמצליחה להיות גם אסקפיזם צבעוני וגם מראה מדויקת להפליא של חיינו כאן ועכשיו.
חזון של תיאטרון קהילתי ונגיש
מאחורי היוזמה עומדת דפנה טל ווטסון, האחראית על ההפקה והשיווק, שחזונה ברור: "אנחנו רוצים ליצור כאן, בתוך הבית, מחזות זמר ברמה המקצועית ביותר עבור הקהל הביתי והשכנים". ווטסון מסבירה שהמודל הזה עדיין נדיר בישראל. לדבריה, אף שישנן דוגמאות ללהקות מחזמר עירוניות בערים כמו הרצליה ורחובות, "באמת שניתן לספור אותן על כף יד אחת".
היא מדגישה כי "המטרה היא לעודד כוח יצירה מקומי וקהילתי", ובתקופה שבה יוקר המחיה מכביד על כל משפחה, ההפקה שמה לה למטרה להיות נגישה לכולם, עם מחיר כרטיס סמלי של 20 ש"ח בלבד. לשאלה עד כמה כישרונות מקומיים כאלו יכולים להגיע רחוק, ווטסון משיבה בביטחון: "אלו כישרונות שיכולים להגיע הכי רחוק שיש".
עדות מהחזרות: הצצה לעולם של קסם
נראה שהחזון הזה הופך למציאות תוססת, כפי שנגלה בביקור באחת החזרות האחרונות באולם המתנ"ס. מה שנפרש על הבמה הוא לא פחות מקסם. לרגע אחד, קריית אונו נעלמת ובמקומה מופיעה ארץ עוץ, צבעונית ומלאת חיים. התפאורה המרשימה של אסם אדום מתחלפת ברקע של חמניות ענק ועיר הברקת, והתלבושות המושקעות מכניסות את הצופה מיד לעולם האגדה.
במרכז הבמה, האנרגיה של החבורה סוחפת. האריה הפחדן (או שלא כל כך פחדן) רוקד בלהט לצד הפיה הטובה, בסצנה קבוצתית מלאת תנועה על שביל האבנים הצהובות. לרגע אחר, מופיע שומר הסף של עיר הברקת, כולו ירוק מכף רגל ועד ראש, בגלימה ובמגבעת תואמת, כשדורותי מביטה בו בתקווה.
אך את תשומת הלב גונבים הכוכבים הראשיים. באחת ההפסקות תפסתי אותם ברגע של נחת: נעמה פאר (דורותי) ויהלי ווטסון (איש הפח), יושבים יחד. היא, בשמלת התכלת המוכרת, צוחקת צחוק מתגלגל, והוא, בתוך שריון הפח המבריק שלו, מביט בה בחברות גלויה. הכימיה ביניהם היא הלב של המופע. בסצנת הסיום של החזרה, כשכל הקאסט המוכשר עלה לבמה – דורותי, איש הפח, האריה, הדחליל, הפיה והמכשפות – וקד קידה לקהל דמיוני, היה ברור שמדובר בהרבה יותר מהצגת ילדים. זוהי הפקה שלמה, מקצועית ומרגשת.
הפקה מקורית, סטנדרט מקצועי
"זוהי להקת נוער עירונית שמתמחה במחזות זמר ומעלה מדי שנה הפקה ברמה שלא מביישת תיאטרון מסחרי", פותח בגאווה אביב קורן, המפיק המוזיקלי והמנהל האמנותי של להקת "צעירי אונו", אותה הקים יחד עם ווטסון. לדבריו, הפרויקט השנה שאפתני במיוחד: "הפעם אנחנו ממש לקחנו את זה 'בביג'", הוא מציין. "מדובר בהפקה מקורית של מתנ"ס קריית אונו, המבוססת על המחזמר 'הקוסם מארץ עוץ' שאת המוזיקה שלו הלחנתי במקור עבור 'תיאטרון השעה'. יצרנו אדפטציה ייעודית עבור 'צעירי אונו', במסגרתה המחזה נכתב מחדש וחלק ממילות השירים הותאמו במיוחד עבורם".
הסטנדרט המקצועי ניכר בכל פרט. "זאת 'הפקה ביג' בזכות 'חמולת היוצרים' שהתגייסה למשימה", הוא מסביר. "יש לנו את התפאורה המדהימה של בתיה פיק ואת התלבושות של אלה קולסניק, שהיא ממעצבות התלבושות המוכשרות והמוכרות בארץ. כל היוצרים כאן עובדים בתיאטרון המקצועי, והדרישות מהנערים והנערות הן בהתאם".
הדרישה המרכזית, שמעידה יותר מכל על הרמה הגבוהה, היא האותנטיות. "הילדים כאן שרים לייב. אין פה טריקים, זה לא מוקלט. הם מתמודדים עם עיבודים מאוד מורכבים ועושים זאת בצורה מעוררת כבוד", הוא מדגיש.
גורם נוסף שהופך את ההפקה למרשימה הוא לוח הזמנים הבלתי אפשרי. "יש לומר שכל ההפקה הזאת קמה בזמן מאוד קצר", חושף קורן. "בגלל המלחמה, היינו צריכים להרים פה את כל העסק בשבועיים בלבד". הבמאי אור משיח מוסיף: "זו הפקה פסיכית בסדר גודל כזה של זמנים". המוניטין של הלהקה, המונה כ-20 חברים, כבר חצה את גבולות העיר. "מגיעים אלינו גם מגני תקווה, מרמת גן ויהוד", אומר קורן.
קולם של הכוכבים
העומדים במרכז הלחץ הזה הם הכוכבים הצעירים. יהלי ווטסון (16), כוכב בהתהוות שכבר הופיע על במות התיאטרון הגדולות בישראל, מגלם את איש הפח ("פחי"). הוא מספר בנונשלנטיות על האתגר: "העיכוב בגלל המצב הביטחוני יצר לחץ של זמן. חשבנו שההצגה תידחה, אבל בסוף החלטנו להתגייס. כשאין הרבה זמן, אתה לומד סצנה ואין אפשרות לחזור עליה יותר מדי. אתה פשוט חוזר הביתה ומשנן לבד".
לצידו מככבת נעמה פאר (15), בתפקיד דורותי. עם שיער בלונדיני וחיוך כובש, היא מספרת על החיבור העמוק שלה לבמה: "מאז ומתמיד אהבתי לשיר ולשחק. כילדה, עוד בגיל שלוש הייתי משחקת. עכשיו, נוצרה פה יצירה מקומית חדשה וזה ממש מרגש לקחת בזה חלק".
הכימיה בין השניים יוצרת מחזה כובש בפני עצמו. כשנשאל יהלי האם, בדומה לאיש הפח, גם הוא מצא את ליבו, הוא עונה בציטוט מלוטש מהמחזה שכתב קורן: "זה יפה! אנחנו שרים במחזה: 'ובלב פרפרים כמו באביב, והכול צבעוני ויפה מסביב, להיות ביחד ולא לעזוב – אני חושב שקוראים לזה אהבה'". הוא חותם בהמלצה חמה: "יש לנו הפקה כל כך כיפית. מובטחת לכם שעה של הנאה. באמת, תבואו, תיהנו, כי… אין כמו בבית".
אין כמו בבית: הקוסם כמראה לתקופה
הבחירה במשפט הזה כשיר הסיום אינה מקרית. "השנה זה רלוונטי מתמיד", מסביר קורן. "השיר הזה מסכם את התחושה של כולנו, גם כעם וגם כקהילה".
ואכן, מעבר להיותה הפקה מרשימה, נדמה שהסיפור המוכר מקבל פתאום משמעות עמוקה יותר. כולנו מחכים לקוסם, לאיזו דמות כל-יכולה שתופיע ותחזיר את החטופים שלנו מעזה. ארץ "עוץ" המופלאה מתחברת בראשינו ל"ארץ עוץ" המקראית, מולדתו של איוב, שסיפור סבלו הבלתי נתפס מהדהד את ייסוריהם של אלו שעדיין שם. החיבור המרגש ביותר למציאות מגיע דרך דורותי עצמה, הנערה שמגנה על כלבה האהוב טוטו, ודמותה מהדהדת את סיפורה של מיאה ליימברג, הנערה שסירבה לוותר על כלבתה בלה בשבי, עמדה בגבורה מול שוביה, ולבסוף, כמו דורותי, ידעה למצוא את דרכה הביתה.
ירון יעקובי, חבר מועצת העיר והממונה על המתנ"ס, מסכם את רוח הדברים: "בתקופה קשה זו, תקוותי היא שהמופע יספק לקהל, הורים וילדים כאחד, שעה של נחת, שמחה והתנתקות מהמציאות המורכבת. כולנו תקווה לבשורות טובות בקרוב".
ראש העיר מיכל רוזנשיין : "קריית אונו היא הוכחה שקסמים באמת מתרחשים, כשנערים ונערות מהעיר שלנו הופכים את הקיץ לבמה,לראות קבוצת בני ובנות נוער שפועלים במקצועיות, משקיעים ימים ולילות גם בחופש הגדול, חולמים, שרים, רוקדים ומגשימים, זה מרגש ומעורר השראה. זה כבר לא רק מופע, זו חגיגה של קהילה ושל יצירה מקומית ובהקשר זה אציין כי זהו קיץ מיוחד ושונה בקריית אונו, עשיר בפעילויות תרבותיות, בהובלת המתנ"ס והמחזמר הזה הוא חלק בלתי נפרד ממנו. אני כבר מחכה בקוצר רוח לפרמיירה!"
המחזמר בקרית אונו הוא כמו שכבר צוין מפגן של קהילה מקומית. הנערים והנערות האלה, שחוו על בשרם את אתגרי השנים האחרונות, מראים לכולנו שהדרך הביתה תמיד קיימת, אך בשבילה צריך אומץ של אריה, לב של איש פח, שכל של דחליל, והרבה יצירה מקומית.
