הילה ליבסמן על חיבתה למכוניות אספנות
בשבוע שעבר נסעתי לכנרת. התראיינתי במשך שעה בתכנית רדיו 106fm, עם המראיין בני בר יהודה. התכנית הייתה מדהימה והנשים שראיינו אותי היו מעניינות. היה יום מושלם. אבל לא על זה אכתוב כרגע, אלא, על מה שחוויתי בדרך לתכנית. אני רוצה להמליץ על מקום שלכאורה נראה עוד חנות למכירת מכוניות.
צמוד לתחנת הדלק בה תדלקתי, ראיתי בזווית העין מכונית דגם חיפושית. צבעה ירוק בוהק וזה משך את עיניי. העץ שציירו עליה הזכיר לי את העץ מתחת לביתי. ככל שהתקדמתי יותר לעבר החנות, הבנתי שחלק מדהים מהגג הלבן שלה נפתח. לרגע חשבתי שאני בתוך חלום של חיפושית או בסרט מצויר.
לא התאפקתי ונכנסתי לחנות. קיבל אותי “נאפסו” מוכר המכוניות, הוא שאל אם אשתה קפה?
“קפה?” עניתי, הרבה זמן לא ראיתי כזה דבר מהמם, גמגמתי לו.
הרגשתי כמו ילד שנכנס בפעם בראשונה לחנות מכוניות. החיפושית הייתה חתוכה בחצייה ובתוכה היו כריות שבעל המקום הפך לספה. הפורשה עמדה וחייכה אליי. מודה שהיה קשה לי לחייך חזרה. בינינו אם היו שואלים אותי… הייתי קונה חיפושית ולא פורשה.
אתם בטח שואלים למה אני כותבת על חיפושית, פורשה, מכוניות. מה לי ולזה?
אז אגלה לכם סוד. אני אספנית מכוניות 26 שנה, אבל רק של חיפושיות. (ביטלס) הישנות. דגמים, לא אמיתיות. יש לי מאות מכוניות חיפושיות בכל הצבעים מכל העולם.
בכל זאת אתם שואלים מה הקשר שלי לפורשה?
אז זה לא הפורשה שעניינה אותי אלא מאות דגמים של מכוניות בתוך ויטרינות ענקיות.
מראה מרהיב ביופיו.
יש לציין שדודי, בעל המקום, לא רק מוכר מכוניות אלא גם אספן דגמי מכוניות. כמעט איחרתי לתכנית הרדיו, והיה לי קשה לעזוב את החנות. בדרכי החוצה לחצתי את היד לדודי והוא שם לי ביד חיפושית, מחזיק מפתחות. “זה בשבילך”, הוא אמר וחייך.
אני לא חושבת שאתם יכולים לתאר את האושר שהרגשתי. אני ממליצה לכל אוהבי מכוניות ולילדים של כל אחת ואחד. בדרככם לכינרת תעצרו בצומת “אלומות”, תשתו קפה ואולי תצאו עם פורשה.
מוזיאון אמיתי.
תודה דודי. עשית לי את היום.
