אמאל’ה

מודה שבמקרה הזה אמא שלי לא הייתה עוזרת לי, מה לעשות שאני בלי משים מחפשת ריגושים והחלטתי לעשות הליכה בפארק לאור ירח ולבד.

האמת שלא היה ממש ירח ורק פנסים בודדים האירו את החשיכה. מרחוק לא ראיתי כלום ומקרוב את רוכבי האופניים הבודדים שפידלו במהירות לידי.

שמתי את האוזניות ורקדתי בהליכה. נשאר לי קצת זמן מיום החופש שלקחתי לי לפני ערב הקריאה של נשות תל אביב, שהיה דרך אגב מדהים. מרחוק, ראיתי כלב משוחרר, אולי את הצל שלו. הייתי עדיין עם האוזניות והמוזיקה וחיפשתי את הבעלים. כל מה שראיתי היה חושך לא בעלים ולא כלוםםם.

המשכתי בהליכה וראיתי עוד צללית של כלב קצת יותר גדול. החלטתי להוריד את האוזניות והנחתי על הצוואר. הלב שלי התחיל קצת לפעום. משהו היה לי מוזר. החלטתי לעלות על הגבעה ולקצר את הדרך. בעודי עולה, גיליתי מלא כלבים משוטטים לבד.

זהו, אמרתי הביתה.

עשיתי אחורה פנה ובצדודית שלי התגלה לי שלא כלבים הם אלא תנים והרבה.

אמאל’ה צעקתי בתוכי. לא נשמתי ודמיינתי איך כל התנים מתנפלים עליי. הם עמדו והסתכלו עליי. חבורות חבורות. ואז הם התחילו לילל. הבנתי שאני מוקפת מכל הכיוונים. חשבתי על שיעורי הטבע ולמה לא למדתי על התנים, ואיך לא ידעתי שהם בפארק. איך ואיך.

מרחוק ראיתי את רוכב האופניים צעקתי לו שיעצור ושנינו יצאנו מאזור הפחד. היום קיבלתי את מקומון ת”א וקראתי שגני יהושע מבקשים שיפסיקו להאכיל את התנים.

מי מאכיל אותם חשבתי בליבי, איזה פחד.

עקב ריבוי הזבל בפארק, התנים מתרבים ויש הרבה מאוד מהם. התנים הפכו לחלק מנוף הפארק והטבע העירוני. הסבירות שהם יתקפו בני אדם נמוכה, אבל מדובר בחיות בר והעירייה וגני יהושע ממליצים להימנע ממגע איתן.

אני לא יודעת מה אתכם הקוראים, אבל אני, ללא ספק, אחזור לשם בלילה עם פנס, מצלמה וכמה חברים.

אמאל’ההה