אתחיל במשהו קטן שגרם לי השבוע להרבה תרעומת נפש. ביום ראשון ערב החג, ישבתי בשולחן עם כל המשפחה שלי – אבא אמא, אחותי וחבר שלה ואחי הקטן. כולם דיברו ודיברו ורק אני שתקתי. אף אחד מיושבי השולחן לא שם לב למועקה שלי. לכך שאני לא מחייך, לא שמח. כל אחד בעולמו הפרטי.
אמא עיקמה את פיה כשאמרתי שאני רוצה לצאת לטייל. “למה לא תישאר איתנו, תראה לנו תמונות של החינה של ש’, אני רוצה לראות!” ואבא רצה שאוריד לו סרט חדש מהאינטרנט. לא היה לי כוח אליהם. איכשהו נושא השיחה התגלגל למה שקרה שבוע קודם לכן – רבתי עם אמי ואחותי (השנייה) על כך שהם צעקו על אחי שהביא בחורות הביתה (רק כדי לעשות להן פן בשיער), ואני, כמו אח גדול וטוב יצאתי להגנתו.
אתם צריכים להבין שאני בחור רגיש. מאוד רגיש. כל מלחמה, כל עקיצה, כל ריב שקורה בבית, אפילו אם זה לא קשור אליי – אני חייב להתערב. ולמה? אלף, כי אני אח בכור וזה מה שמצופה ממני לעשות. בית, כי אני חייב להגן על החלש, על זה שלדעתי צודק בוויכוח ומאשימים אותו לשווא, כי אני מזדהה איתו. אני חש את המילים שאומרים לו כאילו הן מכוונות אליי. כזה אני.
מה שקרה זה שבמקום להגן עליו הסתערתי מלא זעם על אחותי ואמי במקום להרגיע את הרוחות, וכשראיתי שאני יותר מדי כועס ומושפל, לקחתי את התיק ויצאתי מהבית. עזבתי ככה בערב החג הראשון ומלא זעם הסתובבתי ברחובות, מסתכל על סוכות של אחרים כשבליבי קנאה בהם ובושה על כך שהגבתי בכזו חריפות מטופשת כל כך. בסוף הדברים התגלגלו לכך שעשיתי את ערב החג הראשון אצל חבר של אחי ואחרי זה ישנתי אצל חבר במקום לחזור לבית. כי לא יכולתי לחזור. הכבוד שלי לא נתן לי.
שבוע לאחר מכן, בערב החג השני, אמא הזכירה לי את זה ואמרה: “איך אני מאוכזבת ממך. אתה, הבכור, במקום שתשב ותקדש בערב חג”..
בערב, אחרי שאכלנו, הרגשתי שכולי בוער, וביקשתי מאמא כדור. אך היא כהרגלה הייתה עסוקה בעולמה הפרטי. החבר של אחי שהבטיח לעשות לה צבע בשיער, התעכב, והיא התחרפנה מכך. בנוסף, היא הציקה לאבי שאין מים חמים במקלחת ולא בכיור, ועכשיו אין לה ברירה אלא לשטוף את השיער במים קרים. הבעיה היא שהייתה בעיה בצנרת מזמן לפני כמה חודשים, ואמרתי להם את זה, אך הם סירבו להביא אינסטלטור שיטפל בזה אז מרוב תסכול היא הוציאה את העצבים עליי.
ושוב, מצאתי את עצמי מרים את הרגליים מרוב עצבים ובורח מהבית, קודח מחום.
חזרתי לדירה שלי שהשכרתי בת”א, לפינה השקטה שלי, שתיתי כדור והלכתי לישון.
מאז, אני רק עובד ועובד ועובד, ומתעלם מכל בקשה של הוריי לבקר אותם בטענה “יש לי סידורים”.
אני לא מספר הכול, זה רק על קצה המזלג. אני לא מספר לאיש על הרגעים בהם המועקה אוכלת אותי מבפנים, כמו גוש ממאיר, ואני מתמלא דיכאון וייאוש ברמה כזו שאני לא מסוגל להזיז שריר, רק לבכות מבפנים. אפילו היום זה קרה. כמו גל של חושך שעוטף אותך מבפנים ומתלפף סביב הלב באחיזת ברזל, חוסם כל קרן אור שמנסה לחדור מבעד לעלטה.
בימים כאלו לפעמים, אני חושב מחשבות שאסור לי לחשוב בכלל. אך זה יותר חזק ממני. זה בלתי נשלט.
הלכתי לייעוץ בתקשור עם מלאכים, והמתקשר אמר לי להתבודד ולהקשיב לעצמי (כמו במדיטציה) ולהעלות על הכתב כל מה שעולה לי, במשך 40 יום, ולהניח תפילין. המנחה בסדנה אמרה לצייר בדף איך החיים שלי נראים לי כעת ולהביא את זה איתי למפגש הבא.
אני פוחד להביא לה דף שחור.
הכתיבה מקלה על המועקה, כן, אך לא לגמרי. כולם אומרים שכדאי לפנות לפסיכולוג, אך מישהי אמרה לי שהוא רק ייקח ממך כסף ויקשיב לכל מה שיושב לך על הלב, אך הוא לא ייתן לך כלים לטפל בשורש הבעיה. רק תרופות פסיכיאטריות, ולהן יש תופעות לוואי.
ואני לא רוצה להגיע לזה.
זה יושב על הלב. כל סך החיים מתנקזים לרגע הזה, למה שאני כיום. אני יושב לפעמים בלילות ושואל את אלוהים: למה? למה אני? למה נולדתי דווקא במשפחה הזו? למה אני רגיש כל כך? למה כואב לי כל כך? למה אני לא נהנה מהחיים כמו כולם?
לפני כמה ימים קראתי רשומה ” מדריך להורה למתבגר”
http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2405773 ”
והכל נכון שם. אך אני הייתי מוסיף עוד כמה דברים, בעיקר להורים לילד ראשון:
– תפסיקו לצפות מאיתנו להיות מושלמים כמו הבן דודה המוצלח או הבן המוצלח של השכן או התלמיד המוצלח בכיתה – כי זה דופק אותנו.
– תפסיקו לצעוק עלינו בגלל משהו שאתם נכשלתם בו, כי זה דופק אותנו.
– תפסיקו להזכיר לנו שאנחנו רק ילדים כל הזמן ושאנו לא יודעים כלום, כי זה דופק אותנו.
– תפסיקו לצפות מאיתנו להחזיר לכם אהבה כשאתם בעצמכם מתקשים לספק אותה ומתרצים ב”אנחנו הבאנו אותך לעולם עכשיו אתה צריך להחזיר לנו בכל רגע בכל יום” – זה דופק אותנו.
– תפסיקו ללמד אותנו מה אסור ומה מותר, כי זה מגביל את הדמיון שלנו.
– תפסיקו לשפוט אותנו לפי המגרעות שלנו, כי זה חוסם את היצירתיות שלנו.
– תפסיקו לבקר אותנו על היחס המזלזל שלנו כלפיכם, כי אתם הם אלו שיש להאשים. לא אותנו.
אתם קיבלתם אותנו נקיים וטהורים. דף חלק. מה שקשקשתם והעמסתם על הדף הזה במשך השנים, היא אחריותכם שלכם בלבד. אל תתעלמו ממנה.
כי כשאתם לא תהיו עוד, הילד יצטרך לחיות עם כל המטען הזה לבד, עד סוף ימיו.
כל שאני יכול לומר להורים של ילד הוא זה:
תעודדו את ילדכם ללכת לפי צו ליבו, לא משנה הבחירה שלו ותשלימו עם כל החלטה שהוא עושה בין שהיא ישרה בעיניכם או לא. אסור לכם בכלל לכוון אותו בצעדיו הראשונים. עליו לצעוד לבד, ליפול לבד, להחליט לבד. ספקו לו כתף תומכת להישען עליה כשקשה לו, אך אל תדריכו אותו. העניקו לו אהבה ללא תנאי, חבקו אותו מדי יום. הרעיפו עליו אהבה כשצריך, לא מוגזמת, והקפידו להתייחס אליו מקטנות כאדם עצמאי השווה לכם. אם תעשו זאת, תקצרו יום אחד, מוקדם מן הצפוי, את פירות עמלכם.
אך אם לא, עדיף שלא תביאו ילד לעולם בכלל. ככה תחסכו את הכאב והסבל שייגרם לו ולכם.
