שי מארה בהרהורים על אהבה וים בעיר הגדולה.
היום יצאתי עם ב’ וק’ לחוף בוגרשוב בתל אביב. קמתי באחת בצהריים ובאחת וחצי כבר הייתי במונית שירות, עם תיק וכפכפים, כשבמשך כל זמן הנסיעה מזמזמות לי בראש ללא הרף המחשבות הבאות, לאו דווקא בסֶדֶר מסוים: ‘איפה אמצא דירה בחודש הקרוב'; ‘מתי כבר אתאהב סופסוף'; ‘צריך להתגלח'; ‘אני חייב לעשות רישיון'; ‘באסה, יש לי עבודה בלילה'; ו’על מה לעזאזל אכתוב את הפוסט הראשון שלי?’.
בעודי יושב שם בחוף ומריץ רעיונות, ב’ הלך להתחיל עם בחורות שישבו לידינו (אחרי שהשתיים הקודמות דחו אותו לפני עשר דקות) ו-ק’ פטפט עם מכרים שלו, זוג נשוי בני 30 פלוס על כמה דירוג כוכבי יופי הבחורה שמשמאלו מקבלת על הפנים שלה (בלי כמובן דירוג גוף שבא בנפרד).
אני ישבתי לי בצד, משתזף, עד שהחלטתי לאחר ה’ייבוש’ שדפקו לי, להיכנס לטבילה במים, ואולי קצת לעשות סדר במחשבות.
המים היו חמימים והגלים הרגיעו אותי. שלווה ירדה עליי. התחלתי לצוף. אין כמו הים, המקום הכי אופורי בתל אביב, כדי ללכת ולנקות את הראש מדאגות היום-יום, לבלות זמן איכות עם בני המשפחה, עם חברים, עם בת זוג, או סתם להשתזף להנאתך ולקבל גוון חום-שוקולד. וכמובן, אין מקום סמלי יותר מהים, בלהתחיל לעשות שינויים בחיים.
אך כמו בכל מקום במדינה הזו, יש גם כאן הרבה הסחות דעת. בלונדינית עם ביקיני ורוד וגוף של דוגמנית עוברת מולי עם חברותיה המצחקקות. שמעון ארטיק צועק בפעם המי יודע כמה: “ארטיק! ארטיק!”. החבר שלך מעשן לידך ג’וינט, ואתה כמובן לא יכול לסרב לו כשהוא מציע לך. המלח של הגלים שצורב את נחיריי והשמש שקופחת על ראשי – עד שבא לך לעזוב הכול וללכת.
באמת, איך אפשר לחשוב על משהו לכתוב במקום כזה? הרי כל אדם שרוצה לכתוב צריך שקט מוחלט כדי להתרכז, לא?
אז במקרה שלי, לא.
אני, סטודנט לכתיבה שנושק אוטוטו ל-26, צריך לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל סוף סוף להעריך את חיי, ובכך לעשות שינוי.
נגמר לבד, בלי בת זוג. נגמר בלי רישיון. נגמר לכתוב כלום. נגמר ‘אין לי פנאי לחפש דירה’. נגמר לישון עד מאוחר ואז לקום לעבודה ואז לישון.
כל זה נגמר. צריך להתחיל לעשות.
והצעד הראשון, אני חושב, אחרי שאני כבר יודע מה אני רוצה לעשות, זה להתחיל לכתוב וללמד אנשים את מה שאני בעצמי רוצה ללמוד: איך להיות מאושר יותר.
זה תכלית החיים. זה סך כל הפעולות שאדם עושה בימי חייו. זה מה שאני רוצה לעשות – להעניק השראה לאנשים דרך הסיפורים שאני כותב, דרך השער לעולם הדמיון שאני פותח למענם. ובעיקר לעצמי. אני צריך לכתוב לעצמי.
אלא שתמיד כשעמדתי לכתוב, משהו נתקע. לא יכולתי לכתוב פרק אחד. פחדתי להתמסר לזה בלב שלם.
אמרתי לו, לאלוהים, בין הגלים, שאני רוצה להיות שלם. שאני רוצה להרגיש טוב עם עצמי, בתחושה של עשייה, שאני תורם משהו לאחרים בעצם נוכחותי פה. הודיתי לו על כל מה שיש לי בחיים, וביקשתי ממנו שימלא את ליבי באהבה. כי להרגיש אהבה, זה אושר.
כששמעון ‘ארטיק’ עבר לידי אחרי שכבר התנגבתי, קניתי ממנו מגנום ב-19 שקל ואמרתי לו תודה.
