"לעולם לא עוד – עכשיו!": כאב השואה פוגש את זעקת השבויים בכיכר החטופים

בצל הכיכר השותקת, שם ניצבים מדי יום דיוקנאות החטופים המביטים אל עבר עתיד לא ברור, התכנסו בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבבות דואבים ונחושים. ביוזמת מטה המשפחות להחזרת החטופים, התקיים בכיכר החטופים בתל אביב ערב "זיכרון בסלון" מצמרר ונוגע ללב, בו נפגשו עדותה של שורדת השואה עם זעקתם של הורים שבניהם שבויים בעזה

איתן אלחדז ברק

הערב המיוחד, שהונחה ברגישות על ידי בן שני ולווה בקטעי שירה מרטיטים של עברי לידר וסיוון טלמור, יצר חיבור בלתי נשכח בין עבר טראומטי להווה כואב. במרכז הערב עמדה עליזה לנדאו, שורדת השואה, אשר סיפורה האישי שזור בנבכי ההיסטוריה האפלה ביותר של עמנו. לצדה, ישבו קובי אהל, אביו של אלון אהל, וענת אנגרסט, אמו של מתן אנגרסט, שני הורים אמיצים החיים בחרדה מתמדת לבשלום בניהם המוחזקים בשבי החמאס יחד עם 57 חטופים נוספים.

"הוא היה מנגן בטקסים, היה מנגן על הפסנתר, וזה בעצם היה החיבור שלו לאירוע הזה," שיתף קובי אהל בקול חנוק על בנו אלון, וחשף את הקשר העדין שאלון חש ליום הזיכרון לשואה. אך הכאב האישי של קובי ניכר בכל מילה: "כשאני יושב שוב פעם, שנה וחצי כבר, והערב הזה אני פה ואני שומע את הסיפורים, ואני כל הזמן חושב על אלון, איפה הוא נמצא עכשיו, מה הוא חווה, מה הוא עובר, איך הוא עובר את זה." למרות הקושי העצום, קובי ביקש למצוא נקודת אור: "אני אשתמש במילה 'שואה' רק כסוג של הגדרה, לא לחבר את זה כי זה שונה לגמרי. היום יש לנו מדינה… ואנחנו נעבור אותו [המשבר הנוכחי]."

ענת אנגרסט, שקולה רעד מהכאב והדאגה לבנה מתן, התמודדה עם השאלות הקשות על ההשוואה בין אימי השואה לזוועות השבעה באוקטובר. "יש דברים מאוד דומים בין שני האירועים," אמרה בכאב, "אבל המסגור של האירוע הוא שונה, כי אחרי השואה בעצם קמה המדינה. והיום אותם תיאורים קרו על אדמת מדינת ישראל. ופה, פעם, המורכבות הכי הכי גדולה: הקמנו את המדינה הזו כדי להגן עלינו. אז היא לא הגנה עלינו בשבעה באוקטובר, והיא לא מגינה עלינו כל יום שיש לנו שם עוד אזרחים שכנראה אפשר להחזיר אותם, אבל בוחרים שלא. וכאן המורכבות קשה." בדבריה נשמעה זעקתה של אם חסרת אונים, המבקשת הגנה לבנה במדינה שהוקמה כדי להגן על עמה.

הזיכרון האישי של ענת על אביה, דור שני לשואה, הוסיף רובד מצמרר נוסף לערב. "אבא שלי באמת גדל בלי שורשים, גדל לבד, ילד בן חמש עלה לארץ, הקים, גדל, הקים משפחה. מתי גדל במדינה הזו על סיפורי השואה? וסיפרתי שהוא היה הולך באופן קבוע לטקס מדי שנה בקיבוץ לוחמי הגטאות. שעה היה הילד הכי עצוב, כי אנחנו עצובים בשביל סבא שלו, אבא שלי… והיום אני כאן, בת לאבא שעובר היום את הסיפורים האלה, ואמא לילד שנמצא בגיהינום." הכאב הבין-דורי הזה, שבו בת לניצול שואה הפכה לאם לבן שבוי, ריסק את הלבבות בכיכר.

עברי לידר, בקולו העמוק והמרגש, שיתף סיפור אישי מצמרר על אמו, ניצולת שואה מוורשה, שהוברחה מהגטו כילדה קטנה. "הפסנתר הוא משהו מאוד משמעותי בחיים שלי, לא כי אני מנגן פסנתר מגיל מאוד צעיר, אלא כי הפסנתר באיזה שהוא אופן הציל את אמא שלי," חשף לידר. סיפור ההישרדות של אמו, שהוסתרה במשך שלוש שנים בחדר קטן בצד הארי של ורשה, שם מצאה נחמה בפסנתר, הדגיש את כוח החיים והתקווה גם ברגעי החושך המוחלט.

אז עלתה לבמה הזמרת סיוון טלמור, וקולה העדין אך מלא העוצמה ריחף מעל הכיכר האפלה. היא שיתפה סיפור אישי מרגש על בעלה, שהיה במילואים בחאן יונס בעזה. "בכל אופן לפעמים הקול שלנו מכאן מגיע לשם," אמרה סיוון בקול חם ואוהב. היא סיפרה כיצד בעלה, למרות גילו המתקדם ושחרורו ממילואים, החליט להתגייס מיד ב-7 באוקטובר ולשרת עם צוות צעיר ממנו. במשך חודשים, בזמן שבעלה שירת בעזה, הן, נשות הצנחנים בבית, קיבלו הודעות לקוניות בבוקר על שלום הכוחות. הקשר הטלפוני היה נדיר, והדאגה הייתה מוחשית.

ואז, כעשרה ימים לאחר כניסת כוחותיו לחאן יונס, קיבלה סיוון הודעת תמונה מהרס"פ. "ובהודעת התמונה הזו אני מקבלת מכתב מבעלי," היא שיתפה, וקולה רועד מהתרגשות. התברר כי במהלך אחת הכניסות של כוחות להביא אספקה, ניתנה לחיילים ההזדמנות לכתוב מכתבים הביתה. באחד המכתבים הללו, בעלה של סיוון תיאר את החושך העמוק בעזה בלילות ירח, חושך שמקשה על הראייה ומצריך הסתגלות ממושכת של העיניים. ובאחד הלילות החשוכים הללו, לאחר שסיים משמרת, בשעה שלוש לפנות בוקר, כשהוריד את אמצעי הראייה לילה כדי להעבירו לחייל הבא, הוא שמע קול מוכר. "ופתאום אני שומע אותך," כתב לה, ותהה אם הוא הוזה או מדמיין. הוא המשיך וסיפר כי בתוך החושך הזה, הוא החל לדמיין אותה שרה לו. אך כשנכנס פנימה למבנה, הקול התחזק. "ואני מדבר לעצמי ואומר לא יכול להיות, לא יכול להיות שזה מה שקורה עכשיו." ולבסוף, כשהגיע למקום בו היו כל מכשירי הקשר של החיילים, הוא גילה טרנזיסטור קטן של אחד החברים שפעל במקרה, וקלט את רשת ג' ברדיו, שבאותו רגע השמיעה את שיר האהבה שסיוון כתבה לבעלה ליום הולדתו ה-40, שיר בשם "חוף", המדבר על האופן בו הוא מצליח להאיר את חושכה בזריחתו.

סיוון סיימה את סיפורה המרגש בתקווה: **"אז בנימה כזאת אני אאחל שכל מה שאתם אומרים, או לפחות חלק, מצליח להגיע לאהובים שלכם שם, שמקבלים את כל האנרגיות וא ת כל הכוחות שאתם שולחים אליהם, ושיחזרו כבר הביתה."

במהלך הערב, קובי אהל פנה ישירות לבנו השבוי, במילים נוגעות ללב ששיקפו את כאב האב ואת אמונתו העמוקה: "אלון, אני גם כמה שקשה לי פה אני יושב פה ואני יודע שאלון היום במצב קשה, גם כן פצוע, ושורד, שורד, שורד מעל שנה וחצי. ואני יודע שהוא עושה את הכל בשביל לשרוד… אני יודע שלאלון יש משמעות. אני יודע שהוא שורד את זה. אני יודע שהמוזיקה מחזקת אותו והוא יעבור את זה." קובי ביקש מהקהל לצאת אופטימיים ולפעול: "הדבר הראשון זה לא להיות אדישים, לא להיות אדישים, לא לשבת מול המסכים ולהגיד וואו איזה קטסטרופה, אבל מצד שני גם לא אומר לכם מה לעשות, כל אחד שיעשה מה שמתאים לו, מה שנראה מבחינתו משמעותי, מה שמחזק אותו. אבל לעשות את זה בחוץ, לעשות את זה בקהילה, לעשות את זה בחברה."

סיוון טלמור חתמה את דבריה בתקווה ובתחושת עשייה: "בכל אופן לפעמים הקול שלנו מכאן מגיע לשם… אז ממש רציתי להגיד שאני לוקחת את האופטימיות של קובי… ואני רוצה שנמשיך לחנך את הילדים שלנו לעשות הכל למען המדינה גם כשהיא מאכזבת אותנו… ואני מקווה שאנחנו נמשיך בדרך הזאת ולא נשאר לא נשאר… הייתה מדינה ללכת לבד… זה חוזק."

בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בכיכר החטופים, נוצר חיבור עוצמתי בין עבר והווה, בין כאב אישי לזעקה ציבורית. סיפורי השואה, על אובדן וגבורה, השתלבו בכאבם של ההורים המייחלים לשוב בניהם, ויצרו קריאה ברורה ונוקבת: "לעולם לא עוד – עכשיו!" הזיכרון אינו רק נחלת העבר, אלא צו מצפוני להווה ולעתיד, הדורש מאיתנו לפעול ולא לשתוק אל מול עוול וסבל. קולותיהם של הניצולה, ההורים והאמנים בכיכר החטופים היו תזכורת כואבת לכך שהמאבק לחירות ולחיים בכבוד עודנו נמשך, וכי רק באחדות ובנחישות נוכל להבטיח עתיד טוב יותר לכולנו. הסיפור המרגש של סיוון ובעלה, כמו סיפורה של נינה לפניה, מהדהד את התקווה ואת כוח הרוח האנושית, גם בתוך התופת והחושך.