אירועי השבעה באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" גבו מחיר עצום בחיי אדם, אך לצד החזית הברורה בשדות הקרב, קיימת גם חזית עורפית, שקטה וכואבת לא פחות: החזית של מערך הנפגעים. במערך זה משרתים אנשים שמאז פרוץ המלחמה נדרשו להתמודד עם גל אדיר של בשורות קשות, אובדן ושכול. סיפורה של סיון סקלי, קצינת נפגעים במילואים מקריית אונו, הוא עדות למחיר הנפשי והפיזי שגובה ההתמודדות הזו
איתן אלחדז ברק
התפקיד הכואב: "מלאך המוות" שמבשר את הנורא מכל
סיון (SEKELI) סקלי בן זיכרי, בת 41, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת בשכונת פסגת אונו בקריית אונו. בתפקידה הצבאי במילואים היא משמשת כקצינת נפגעים. זהו תפקיד תובעני וקשה מנשוא, שהמשרתים בו זוכים לעיתים לכינויים כמו "מלאך המוות". סיון מסבירה על מהות התפקיד: "בשירות הצבאי הייתי קצינת ת"ש ולאחר מכן בתום השירות בקשתי לשמש כמודיעת נפגעים – שמלווה את המשפחה אחרי ההודעה המרה על מות יקירם. אני זאת שמבשרת את הבשורה, מלווה בשבעה ושמוסרת את השרביט לקצינת נפגעים שמלווה את המשפחה לאחר ימי השבעה".
המערך המלווה את הכאב: היסטוריה ותפקוד
מערך הנפגעים, אליו משתייכת סיון בחיל משאבי האנוש באגף כוח האדם, נושא באחריות הכבדה מטעם צה"ל לרכז וללוות את הנפגעים ובני משפחותיהם. המערך הוקם במתכונת מצומצמת עם הקמת צה"ל, אך בשנת 1975, כשנתיים לאחר מלחמת יום הכיפורים העקובה מדם, עלה הצורך להקים גורם אחד שירכז את הטיפול והליווי בנופלים ובמשפחותיהם, ומאז הוא פועל בפריסה ארצית. אנשי המערך עוברים הכשרה, אך סיון מודה שאף הכנה לא מספיקה למציאות: "החיילים עוברים קורס קצר בן שבועיים וכמה ימי עיון, אך אף אחד לא מכין אותך למפגש עם משפחות שכולות שזה עתה מקבלות את הידיעה הקשה מכל".
הכאוס שאחרי: עומס בלתי נתפס
עם פרוץ המלחמה, שונה המציאות באופן קיצוני. סיון מספרת על אותם ימים ראשונים מורטי עצבים: "בשמיני לאוקטובר, יום לאחר אותו 'יום רה גורל', התקשרתי למפקדת שלי לשאול אם צריך עזרה. 'תבואי' אמרו לי". היא הצוותה לצוות בתי העלמין, שם נחשפה לממדי האסון. "הגעתי לחמ"ל נפגעים ושם הייתה בוקה ומבולקה. הכאוס שאפיין את הימים הראשונים לאחר מתקפת הפתע שרה גם שם". בעוד בתרחישי חירום רגילים נערכים לכ-40 הלוויות, אחרי השבעה באוקטובר המספרים הרקיעו שחקים: "אחרי השביעי באוקטובר הם הגיעו ל-80 הלוויות ביום השם ישמור". צוות בתי העלמין אמון על כל סידורי ההלוויה, החל מהפרטים הלוגיסטיים ועד לטקס עצמו, כשהם מנסים לאפשר למשפחה מרחב פעולה, למרות המגבלות הצבאיות וההלכתיות הקיימות.
התמודדות אישית ומחיר כבד
עבור סיון, החזרה לשירות במילואים לאחר הפסקה של ארבע שנים, בהן נאבקה במחלת הסרטן והחלימה, הייתה מתוך רצון לתרום באופן משמעותי. היא ידעה שזה תפקיד ש"אנשים מעטים מסכימים לעשות", ובשנים רגילות ההתמודדות הייתה שונה: "כל שנה היו קוראים לכמה מקרים בודדים, בעיקר חיילים ששמו קץ לחייהם. באים עושים את התפקיד, יושבים לשיחת שחרור אצל פסיכולוג וממשיכים הלאה". אך המציאות שאחרי השבעה באוקטובר הייתה שונה לחלוטין.
סיון חושפת את הפער הכואב בין הפרוטוקול הצבאי היבש לבין המציאות הרגשית המורכבת של ההודעה למשפחה. "יש לנו נוסח קבוע אותו אנחנו מקריאים: 'הרינו להודיעכם שבנכם נפל בשירות צבאי…..'". מנגד, עומדת משפחה שחייה מתנפצים באחת. התגובות מגוונות וקשות: "להורים מן הסתם זו סיטואציה שאין לתאר. ובמהלך השנים היא כבר חזתה לראות קשת רחבה של תגובות: התעצבנו עליי, צעקו, טרקו את הדלת… אני תמיד שמה רגל בין הדלת למשקוף", היא מספרת בכאב, ונזכרת באם אחת שאיימה שתקפוץ מהחלון. ברגעים כאלה, התחושה של היותה מבשרת הרעה היא עצומה: "אתה מרגיש שאתה מלאך המוות".
כאב מצטבר וקריסה בלתי נמנעת
העומס הרגשי בהלוויות הבלתי פוסקות היה בלתי נסבל. סיון מתארת את ההשפעה המצטברת: "אתה נמצא מגיע עושה עבודה. אבל אתה נמצא בשורה הראשונה בהלוויה שומע הספדים. מבין שהלכו המפקדים, החיילים הכי טובים שעשו הכל בשביל. כולם מלח הארץ. זה כואב, מכניס עצמך לסיפור. הכאב עולה ולא מצליח לשלוט בדמעות. ואין פאוזה, אין מקום לשחרור קיטור, אין זמן ללכת לפסיכולוג, רצף של הלוויות מאבל אחד לשני. כך נבנה נדבך על נדבך של צער וכאב עמוק". המחיר החל לגבות את שלו גם פיזית: "באיזשהו שלב אני עם משקפי שמש כי אני לא יכולה לשאת את הכאב ויש מועקה בבטן".
הנקודה השבירה הגיעה במהירות. בהלוויה קשה במיוחד בקריית שאול, מול 17 קברים שהוכנו לקראת הגעתם של מיטב בנינו, הרגישה סיון שהיא אינה מסוגלת עוד לעמוד. גופות שאי אפשר היה לזהות, סיפורים קורעי לב על חייל שהיה אמור להתחתן שבוע לאחר מכן – המראות והסיפורים היו קשים מנשוא. "הרגשתי שאני לא מצליחה לעמוד על הרגליים… לקראת סוף ההלוויה מאוד קשה וארוכה… ואני עומדת שם, מתחילה לקרוס, הרגליים לא מצליחות להחזיק את הגוף". היא פנתה למפקד וביקשה ללכת: "אמרתי לו אני רוצה ללכת. אני פה כבר משמונה בבוקר וכבר היה שמונה בערב".
ההתמוטטות והנס הרפואי
כשהגיעה הביתה, רק רצתה לישון ולהתנתק. "נכנסתי למיטה – לא היה לי כוח לדבר, רק רציתי לישון ולהתנתק". למחרת ניסתה לחזור לשגרה חלקית: "למחרת ביקשתי להשתבץ להלוויה אחת כי הרגשתי חלשה, מעמסה רגשית". היא ניסתה להגן על עצמה רגשית: "בהלוויה הזאת החלטתי שאני לא עומדת קדימה ולא מקשיבה להספדים וזה לא הצליח".
הלחץ הפיזי התגבר. "הגעתי הביתה – הרגשתי לחץ בחזה – לא הבנתי כי בחיים לא היה לי רקע לבבי". בארבע וחצי לפנות בוקר, התחושה החמירה: "בארבע וחצי לפנות בוקר אמרתי לבעלי תזמין אמבולנס". החובשים שהגיעו אליה, לאחר ששמעו על שירות המילואים והמועקה, ביצעו אקג שיצא תקין, ופטרו את המקרה כ"התקף חרדה". אך סיון התעקשה: "ואני אומרת להם 'שום נעליים וקח אותי למיון – קח לשיבא'".
בבית החולים שיבא, לאחר סדרת בדיקות ראשוניות תקינות, רגע לפני שהיו אמורים לשחררה, התרחש הבלתי ייאמן – דום לב. "הגעתי לביח, כל הבדיקות תקינות. באים לשחרר הביתה, התמוטטתי, דום לב. הייתי ללא דופק 52 דקות". הצוות הרפואי ביצע החייאה ממושכת. "הייתי צעירה, לא הבינו מה קרה, חשבו אירוע מוחי". רק לאחר שחיברו אותה למכשיר אקמו, שמחליף את פעולות הלב והריאות והראה שהלב אינו מתפקד, גילו בצינתור את האבחנה הדרמטית: "קרע בעורק הראשי של הלב".
הנס והלידה מחדש
כשסיון הייתה מורדמת ומונשמת, הגיעה קצינת נפגעים לבעלה והודיעה לו שהסיכויים שסיון תשרוד אפסיים: "מורדמת ומונשמת, מגיעים לבעלי קצינת נפגעים ומספרת לו שהסיכוי שאני אחייה אפסי. נאבקים על חייה אבל אל תפתחו ציפיות". אך הנס התרחש. ביום הולדתה, ביקש בעלה מהצוות הרפואי להוריד לה מעט את מכשיר ההנשמה, כי "היא כל כך תכננה את יום ההולדת 40 שלה". דווקא באותו רגע, החלה סיון להפגין סימני התעוררות. "אני מתעוררת. כותבת להם – איפה אני? מתי יוצאים מפה?". התגובה בקרב הצוות הרפואי הייתה מדהימה: "כל הרופאים מגיעים ולא מאמינים".
מסע השיקום והתובנות של החיים
בימים אלו, סיון עוברת תהליך שיקום ארוך ומורכב. היא משתפרת, אך עדיין מתמודדת עם פגיעות נוירולוגיות ברגל, עיוות בכף הרגל, שיתוק בסרעפת ופגיעה בזיכרון לטווח קצר. למרות הקשיים, היא מלאה בתובנות עמוקות על החיים. "הרופאים אומרים נס מהלך", היא מציינת בפשטות, ומספרת שערכה "מסיבת הודיה" לכבוד יום הולדתה ה-41, שהרגיש לה כ"לידה מחדש".
מסקנותיה מסיפורה האישי והכואב הן ברורות ונוגעות ללב. "אני מסתכלת – יכולתי לקחת את מה שקרה ולהיות ברחמים עצמיים 'איך נשארתי נכה?' . אבל אני בהודיה על מה שיש. מה שיש זה נס. מודה לאל ששמר עליי. רצף של ניסים שקרו לי. לא נפגע לי המוח". היא מעידה שהאירוע שינה את סדרי העדיפויות שלה: "פתאום מסתכלת על דברים בפרופורציה, כבר פחות מתעצבנת מדברים בעבודה ובפקק (היא עובדת כסוכנת ביטוח). היום אני רק מודעת לזה שאני מתעוררת ורואה את הילדים כבר". היא מבינה "את הדברים החשובים באמת" ומסרבת "לא לחיות בסיר לחץ".
הצד השני של המטבע: מבט מנקודת מבט של אם שכולה
סיפורה של סיון מאפשר הצצה נדירה אל הצד השני של מסירת הבשורה – הצד של המבשר. בפאנל מיוחד בנושא "נשים ושכול" שהנחיתי לאחרונה, השתתפה סיון לצד סיגל חליפה, ששכלה את בתה גאיה במסיבת הנובה. סיגל סיפרה על תחושותיה הראשוניות כלפי קצינת הנפגעים שהודיעה לה: "כל כך כעסתי על קצינת הנפגעים שבישרה לי הבשורה הנוראית באופן לקוני ואני ביקשתי הסברים ולא קיבלתי". אך המפגש עם סיון והקשבה לסיפורה שינו את נקודת מבטה: "לאחר ששמעתי את העדות של סיון אני יותר מבינה את הצד השני. ואני יודעת שגם הם היו קורבנות של הכאוס ששרר פה בתחילת המלחמה".
סיפורה של סיון סקלי הוא תזכורת מצמררת לכך שמלחמה גובה קורבנות רבים, לעיתים גם הרחק משדה הקרב, מקרב אלה הנושאים על כתפיהם את הכאב והבשורה. סיפורה האישי, שהחל בקריסה פיזית ונפשית תחת עומס בלתי נתפס, הפך לסיפור של נס רפואי, של חוסן נפשי ושל לידה מחדש, המעניק פרספקטיבה כואבת אך אופטימית על עוצמת הרוח האנושית מול תלאות החיים ואימי המלחמה
