אילן גרטופסקי בטור על גאווה ודעה קדומה.
השבוע קראתי על מצעד הגאווה השבע עשרה שעתיד להיערך ב-12 ליוני בתל אביב. המצעד נערך השנה בסימן תמיכה בזכויותיהם של הטרנסג’נדרים תחת הסלוגן ” Tel Aviv loves all genders”. השמועה מספרת כי השנה המצעד יגיע לשיא חדש בשילובו מסיבת ענק, באיצטדיון בלומפילד, בניצוחו של הדי ג’י המזוהה ביותר עם הקהילה “עופר ניסים”.
עכשיו, אני אישית קול עם עניין הזכויות, ממש מתנגד להפליה בשוק העבודה, בדיור ובלימודים. ובהחלט נגד האלימות המילולית והפיזית שקהילת הלהט”ב סובלת ממנה- בדגש על הטרנסג’נדרים.
אבל… ופה מגיע האבל. אני חושב שהמצעד אבד מהמהות שלו. ולמרבה ההפתעה, מסתבר שיש גם מי שמתוך הקהילה חושב כמוני.
באמת שקשה לי להבין איך טרנסג'נדר בחוטיני נטול מחלק עליון ומשוח בנצנצים, שמפזז לצלילי האוס בפול בווליום מתוך משאית, תורם להשגת המטרה שלשמה התחיל המצעד.
לעניות דעתי,המצעד יצא מפרופורציה והפך להפנינג מגלומני בשירות בעלי האינטרסים והגורמים המסחריים, אשר מטרתם העיקרית היא לפתות תיירים לסלפי מיוזע בלבוש מינימלי, על רקע דגל הגאווה בטיילת. כי חובה תמונות לפייסוש עם היפות שלי.
חברים, באמת שאני תומך במטרתכם, אבל נראה לי שאיבדתם קצת את הדרך.
אני חושב שבתור מדינה ששולחת טרנסגנד’ר שייצג אותה בארווזיון, ומשלבת בזירה התקשורתית דמויות מהקהילה שחולשות על הפריים טיים, אנחנו יכולים לאפשר לעצמנו להוריד הילוך. ואולי לחשוב על להפוך את מצעד הגאווה ל”מצעד השיוון”.
בכך נוכל לאסוף אל חלקינו קבוצות נוספות, אשר ירכיבו סינרגית מצעד שיחבר את כולם בדרישה לזכויות נגד הפליה.
כזה שמשתחרר מהתפיסה האגוצנטרית, ומזמין כל אדם בשאר הוא לצעוד ולהציג את מי שהוא.
מצעד כזה שכולנו נרגיש גאים לצעוד בו .
