מאז ומתמיד, בארץ ובעולם, בתי הקפה נחשבו למרכז בילוי, מרכז עסקי, תרבותי ובעיקר מקום מפגש חברתי ראשון במעלה. בכתבה זו אני רוצה לעסוק בבית קפה מיתולוגי אחד בתל אביב: "קפה נגה" – אחד הנופים התרבותיים הבולטים בתל אביב של שנות ה-60 וה-70, אשר היווה, מעבר להיותו בית קפה ומקום מפגש, גם את "בורסת המוסיקאים" של אותן שנים.
"קפה נגה" נוסד בשנת 1933 (מיקומו המקורי היה ברח' ביאליק) ויועד להיות קפה וינאי המשלב תרבות, בידור והנאה. בשנים מאוחרות יותר העתיק את משכנו לרחוב פינסקר 4 בתל אביב, מול כיכר מוגרבי בו הוא נמצא עד היום. כחוקר מוסיקה הנפגש עם מוסיקאים רבים, השם "קפה נגה" עולה כמעט בכל שיחה, מה שגרם לי "לחקור" יותר את תרומתו של בית הקפה לסצינת המוסיקה המקומית, מחקר שהדרך הטובה לתארו זו בתמונת מצב:
משעות הבוקר המאוחרות היו מתקבצים בקפה נגה מיטב המוסיקאים המקומיים והיו מחליפים רשמים על ההופעות בערב שחלף. בשעות הצהריים היו מגיעים המוסיקאים ואו הזמרים ה"ותיקים" שכונו "קבלנים"- שהיו מקושרים לבעלי אולמות ובעלי השמחה והתחייבו לספק תזמורת לאירוע, כשאת חברי התזמורת בחרו מיושבי קפה נגה בין אם זו חתונה ב"אולמי שושנים" או בר מצווה באולמי "דליה".
יש לציין כי המוסיקאים (שכונו גם "חלטוריסטים" בשל אופיים המזדמן של האירועים) שישבו בבית הקפה היו ברובם מוסיקאים מקצועיים: למשל נגני תזמורת חיל אוויר ( בניצוחו של אריך טייך ז"ל), בעלי רקע אקדמאי במוסיקה ונסיון עשיר לנגן כל סגנון מוסיקה אפשרי ועל כמה כלי נגינה.
היו גם יוצאי להקות צבאיות ש"השתפשפו" בנגינה בצבא וחברי להקות קצב ( "צ'רצ'ילים", "האריות", "השמנים והרזים", "עוזי והסגנונות" וכו') .
בקפה נגה ישבו גם אמרגנים שונים שקבעו שם את פגישות העבודה שלהם, קוסמים, להטוטנים שלעיתים הצטרפו כ"הופעת אורח" לשמחות וארועים.
כיוון שמדובר במוסיקאים ונגנים בעלי נסיון לא מועט, הם יכלו לקבוע חזרה כשעה לפני האירוע ובעת האירוע לנגן "כהלכה" ולחקות "אחד לאחד" את הביצוע המקורי, כשהלבוש היה מכנס שחור עם חולצה לבנה ועליה ווסטים ועניבות בצבע אחיד, שה"קבלן" היה מארגן לתזמורת שהרכיב רק בצהריים בנגה. כך יצא שכל מוסיקאי או נגן, ניגן לפחות פעם אחת ב"חלטורה" עם נגן אחר- כולם הכירו את כולם.
התוצאה היתה יוצאת מן הכלל: מוסיקה טובה ומקצועית,ביחד עם שירות אדיב ומחירים נוחים.
בסוף שנות ה-70, עם "השתלטות" הדי ג'יי על אולמי האירועים השתנו גם פני המוסיקה דאז, קפה נגה החל להתרוקן ממוסיקאים והם פנו איש איש לדרכו, כשהם תורמים, בנפרד, כישוריהם לעיצוב פני המוסיקה הישראלית בשלל תחומיה השונים.
החל משנות ה-80, קפה נגה הפך לבר ומועדון סנוקר תל אביבי די מצליח, וכמעט ולא נותר זכר לקפה נגה של "אז". לפני כ-3 שנים הקים משה אבני (מוסיקאי בעבר), קבוצה בפייסבוק הנקראת "זכרונות מקפה נגה". הקבוצה הפכה למקום מפגש "וירטואלי" עבור מוסיקאי נגה לדורותיהם, שם נוצרו קשרים מחודשים בין נגנים שלא היו בקשר זה עם זה עשרות שנים.
ב"זכרונות מקפה נגה" יש תמונות, קטעי וידאו ומוסיקה, ובעיקר חוויות שהמוסיקאים מחליפים איש עם רעהו, שעבור כל חוקר מוסיקה (וכאן אני מדבר על עצמי), יכול רק להשכיל ולהתרגש מהן.
משה אבני יזם והפך את המפגש ה"וירטואלי" ל"מציאותי". בשנת 2013 אירגן והפיק מפגש "איחוד" היסטורי של חברי נגה בו השתתפו למעלה מ 400 מוסיקאים שהגיעו מכל רחבי העולם וזכו להפגש עם חברים אותם לא ראו עשרות שנים. ( המפגש תועד בכתבתו של אילן לוקאץ' ב"אולפן שישי" וניתן לצפיה ביוטיוב) , מפגש שנחשב מסמך תיעודי, שכן חלק מהמוסיקאים המצולמים, למרבה הצער, איננו עוד.
תודה מיוחדת למשה אבני היקר על העזרה ביצירת הכתבה והבאתה אליכם.
