היום (רביעי), מדינה שלמה עמדה מלכת. רבבות אזרחים, מכל קצוות הארץ, ליוו את שירי, אריאל וכפיר ביבס בדרכם האחרונה. שלושה ארונות קטנים, עטופים בדגל ישראל, נעו לאיטם, מלווים בים של דגלים כתומים, צהובים ודגלי המדינה. מסע הלוויה, שהחל בראשון לציון והסתיים בבית העלמין הסמוך למושב צוחר, היה לא רק פרידה ממשפחה אלא סמל לכאב העמוק שחווה העם כולו.
איתן אלחדז ברק
"מי אמור": כאב של אב ובעל שכול
ירדן ביבס, בעלה של שירי ואביהם של אריאל וכפיר, ספד בדמעות לאשתו וילדיו. "שירי, את הכל בשבילי," אמר, קולו נשבר. "את האישה והאמא הכי טובה שיש, את החברה הכי טובה שלי." הוא תיאר את אהבתו העמוקה לשירי, את הזיכרונות המתוקים, ואת הכאב הנורא של אובדנה. "מישמיש, מי יעזור לי לקבל החלטות עכשיו? איך אני אמור לקבל החלטות בלעדייך?" זעק.
הוא שיתף בשיחתם האחרונה בממ"ד, כששאל אותה "נלחמים או נכנעים?", והיא ענתה "נלחמים". "נלחמתי," אמר, "אבל אני מצטער שלא הצלחתי להגן עליכם."
אחיות שבורות לב
דנה סיטון, אחותה של שירי, ספדה בדמעות לאחותה ושני אחייניה. היא תיארה את ילדותן, את הקשר המיוחד ביניהן, ואיך הפכה מאחות מעצבנת לאחות גאה. "שירי רצתה לנקות את השולחן – אני נשכבתי עליו. שירי רצתה לראות טלוויזיה – אני בדיוק הייתי חייבת לפצוח בריקוד מולה," סיפרה. "אני מודה שקצת התעללתי בה ותמיד חיכיתי לתגובה שתבוא… ושירי הייתה אומרת 'חכי חכי שאני אהיה יותר גדולה אני אחזיר לך'."
עופרי ביבס לוי, אחותו של ירדן, ספדה לגיסתה ושני אחייניה בדמעות שחנקו את גרונה. "אני אזכור אתכם תמיד, לא תשכחו לעולם," אמרה. "בכל פעם שאראה תחפושת באטמן או אשמע צחוק של תינוק. וככה אני רוצה לזכור את שלושתכם – מאושרים, צוחקים, משפחה." היא תקפה בחריפות את אלו שיכלו להצילם, וזה לא צלח בידם "יכלו להציל אתכם והעדיפו נקמה. אנחנו הפסדנו."
אבל לאומי
מסע הלוויה של משפחת ביבס הפך לאבל לאומי. רבבות ישראלים הגיעו לצמתים ברחבי הארץ, נושאים דגלים ובלונים, כדי לחלוק להם כבוד אחרון. משכן הכנסת הואר בכתום, גשר המיתרים בירושלים נצבע אף הוא בכתום, וברחבי העולם סוקרה הטרגדיה בכאב.
סמל לעוצמה
ראש המועצה האזורית אשכול, מיכל עוזיהו, ספדה אף היא לשירי, אריאל וכפיר, וניחמה את ירדן ודנה. "אומה שלמה עוצרת היום מלכת ומרכינה ראשה אל מול שלושה ארונות שמספרים סיפור שיחקק לנצח בדברי הימים של מדינת ישראל," אמרה. "משפחת ביבס, סילברמן סיטון – אתם סמל לעוצמת המשפחה. כולנו משפחת ביבס אתכם ולצדכם."
משפחת ביבס הגיבה להמוני האזרחים שהגיעו לחלוק להם כבוד אחרון, ומסרה "התחלנו את מסע הלוויה, מלווים בהמוני עם ישראל, אנחנו רואים ושומעים אתכם, מתרגשים ומתחזקים מכם. ירדן מוסר שהוא מתנצל שלא יכול לרדת ולתת חיבוק לכל אחד ואחת מכם. מייחלים ליום שבו נוכל שוב להתייחד ברגעי שמחה ולא עצב."
סיפורה של משפחת ביבס, שהחלה כסיפור אהבה ומשפחה, הפך לסמל של כאב לאומי, אובדן וגבורה. מדינה שלמה מחבקת את ירדן ודנה, ומייחלת שלא ידעו עוד צער.
בשדה קוצים של כאב ואובדן, צמח ביום רביעי פרח שביר ועוצמתי של אחדות לאומית. ישראל נפרדה משירי, אריאל וכפיר ביבס, שלושה סמלים של טוהר ואהבה שנגדעו באכזריות. מסע הלוויה, שהפך למסע לאומי, היה תזכורת מצמררת למחיר הכבד ששילמה המדינה, אך גם עדות לגבורה ולחוסן הנפשי של עם ישראל.
האבל פרץ מכל עבר, והדהד בנאומים קורעי לב של בני המשפחה. ירדן ביבס, בקול חנוק מדמעות, פנה אל שירי אשתו ואם ילדיו, באמירה שתיזכר לנצח: "מישמיש, מי יעזור לי לקבל החלטות עכשיו?". זעקתו של אב שכול, שאיבד את כל עולמו, חדרה ללבבות מיליונים. דבריו, "אני מצטער שלא הצלחתי להגן עליכם," נחרטו בזיכרון הלאומי, כסמל לכאב העמוק ולתחושת האשם המייסרת שחווה כל מי שחש חוסר אונים מול האובדן הנורא.
דנה סיטון, אחותה של שירי, פתחה צוהר לזיכרונות ילדות משותפים, ותיארה את אחותה כ"תמימה ומתוקה". היא שיתפה בסיפורים קטנים ונוגעים ללב, שציירו את דמותה של שירי כאישה מלאה באהבה ובשמחת חיים. עופרי ביבס לוי, אחותו של ירדן, ספדה בדמעות וביטאה את הזעם והתסכול על כך ש"יכלו להציל אתכם והעדיפו נקמה". דבריה היו זעקה כנגד חוסר האונים, והדגישו את החשיבות של קידוש החיים ואהבת האדם.
לאורך מסלול הלוויה, המוני אזרחים עמדו דוממים, מנופפים בדגלים ונושאים בלונים כתומים. צמתים ורחובות הפכו לזירות זיכרון מאולתרות, בהן הודלקו נרות ונשזרו זרי פרחים. גלים של סולידריות ואמפתיה שטפו את המדינה, וחיברו בין אנשים מכל המגזרים והדעות.
האבל חצה גבולות, וזכה לסיקור נרחב בתקשורת הבינלאומית. עיתונים ורשתות טלוויזיה ברחבי העולם דיווחו בהרחבה על הטרגדיה, והביעו תנחומים וסולידריות עם העם בישראל. ב"בילד" הגרמני, תואר מסע הלוויה כ"דממה כה חזקה, עד שאפשר היה לשמוע קול בכי בין אלפי אבלים".
משכן הכנסת, גשר המיתרים ואצטדיון טדי הוארו בכתום, צבע המאבק להחזרת החטופים, כסמל לאחדות ולזיכרון. מיכל עוזיהו, ראש המועצה האזורית אשכול, ספדה לשירי, אריאל וכפיר, וחיזקה את ירדן ודנה במילים מרגשות: "משפחת ביבס, סילברמן סיטון – אתם סמל לעוצמת המשפחה. כולנו משפחת ביבס אתכם ולצדכם".
מסע הלוויה של משפחת ביבס לא היה רק טקס פרידה, אלא גם רגע של התעוררות לאומית. הוא הזכיר לכולנו את ערך החיים, את חשיבות האחדות ואת עוצמת האהבה. בתוך הכאב העמוק, צמח זרע של תקווה ואמונה, שהנחה את העם בדרכו להתמודד עם האובדן ולצמוח מתוכו.
