"מבעד לשברים": מסע אל תוך הנפש הפצועה של נכי צה"ל והלומי קרב

התערוכה "מבעד לשברים" אינה תערוכה רגילה. היא אינה מציגה נופים ציוריים או דיוקנאות מושלמים. היא מציגה משהו עמוק הרבה יותר – את הפנים הרבות של נכי צה"ל והלומי קרב. את הגוף שנשבר, את הנפש שמתמודדת, את החוויה האישית הקשה מנשוא ואת השתקפותה בחברה הישראלית איתן אלחדז ברק, "פציעה משאירה סימן. לפעמים הוא נר

התערוכה "מבעד לשברים" אינה תערוכה רגילה. היא אינה מציגה נופים ציוריים או דיוקנאות מושלמים. היא מציגה משהו עמוק הרבה יותר – את הפנים הרבות של נכי צה"ל והלומי קרב. את הגוף שנשבר, את הנפש שמתמודדת, את החוויה האישית הקשה מנשוא ואת השתקפותה בחברה הישראלית

איתן אלחדז ברק,

"פציעה משאירה סימן. לפעמים הוא נראה לעין, לפעמים הוא נסתר"

התערוכה, פרי שיתוף פעולה מרגש בין בית החייל ומרכז שיקומי נכי צה"ל ביפו, מזמינה את הצופה למסע מטלטל אל תוך עולמם של האמנים. דרך מגוון רחב של יצירות – ציורים, צילומים ופסלים – נחשף סיפורם האישי, סיפור של כאב, התמודדות, תקווה ובעיקר – כוח רצון אדיר.

האמנים המציגים בתערוכה חווים מגבלה פיזית וקשיים נפשיים, והאמנות משמשת עבורם כלי ביטוי לנפש הסוערת. כל משיכת מכחול, כל צילום, כל פסל – מספרים סיפור של התמודדות, של ניצחון הרוח האנושית על פני מציאות קשה

יוסי פורת פרנקל: כשאנדי וורהול פגש את דקארט

יוסי פורת פרנקל נולד בשנת 1946 בקייב שבאוקראינה ועלה לישראל עם משפחתו בשנת 1960. הוא בעל תואר שני מאוניברסיטת תל אביב, נשוי פלוס 2 ילדים וסבא ל-4 נכדים. יוסי התחיל לצייר בגיל 6, עשה פסק זמן, וחזר לצייר בגיל 66. הוא מצייר בבית הלוחם באפקה כבר 12 שנים. יוסי הוא נכה צה"ל ממלחמת ששת הימים, במהלכה נפצע בחזית הסורית. הוא פרש ממילואים בדרגת רס"ן. יוסי מצייר בסגנון פופ ארט, בהשראת משוררים ופילוסופים.

יצירותיו של יוסי הן צבעוניות, מלאות חיים ובעלות אמירה חברתית. הוא משתמש בצבעים עזים ובקומפוזיציות נועזות כדי להביע את מחשבותיו ורגשותיו על העולם. יוסי מאמין בכוחה של האמנות לחולל שינוי, והוא משתמש ביצירתו כדי לעורר מודעות לנושאים חברתיים ופוליטיים. הוא רואה באמנות כלי רב עוצמה להעברת מסרים ולקידום דיאלוג.

ישראל רבינוביץ': שקוף

ישראל רבינוביץ', בן 46 מתל אביב, נשוי ואב לשלושה. הוא נכה של משרד הביטחון משנת 2016. "אני מרגיש שקוף," משתף ישראל. "אנשים לא תמיד רואים אותי, את הקשיים שלי. לפעמים אני אפילו נתקל ביחס מזלזל, כמו 'הלוואי והייתי נכה כמוך'."

ישראל משתמש בצילום ככלי טיפולי, וכדרך להתמודד עם תחושת השקיפות שהוא חווה. "כשהתחלתי לצלם," הוא מספר, "גיליתי עולם שלם של יופי, של פרטים קטנים, שאנשים לא שמים לב אליהם. פתאום ראיתי את העולם בצורה אחרת, יותר עמוקה, יותר משמעותית."

"לפעמים אני רוצה להיות יותר מסתם רקע.." (ברק פלדמן)

ישראל מצלם בעיקר טבע עירוני, מקומות מוכרים בתל אביב, כמו כיכר אתרים. הוא מתמקד בפרטים הקטנים, בדברים ש"נמצאים מתחת לאף" אבל אנשים לא שמים לב אליהם. "יש המון יופי בדברים הקטנים, הדברים הקטנים הסמויים מהעין," הוא אומר.

עבור ישראל, הצילום הוא לא רק תחביב, אלא דרך חיים. "הצילום הוא סוג של תרפיה בשבילי," הוא משתף. "הוא עוזר לי להתמודד עם הקשיים, למצוא יופי ומשמעות בעולם. אני אוהב שרואים את מה שאני רואה, שמתייחסים לדברים הקטנים, לפרטים. אני רוצה להראות לאנשים את העולם דרך העיניים שלי."

ישראל הוא גם ספורטאי מצטיין, שזכה בשתי מדליות כסף בתחרויות חץ וקשת פראלימפיות. "הספורט עוזר לי לשמור על כושר גופני ונפשי," הוא אומר. "הוא נותן לי מוטיבציה, משמעת, תחושת הישג."

ישראל הוא דוגמה ומופת להתמודדות עם קשיים, לכוח רצון ולרוח אנושית. הוא מראה לנו שאפשר למצוא יופי ומשמעות גם במקומות הכי לא צפויים, ושגם אחרי הפציעה, החיים יכולים להיות מלאים ועשירים.

בנצי חגי הלל: לראות את האור

בנצי חגי הלל הוא אמן ישראלי רב-תחומי, המתמחה בציור, צילום וגרפיקה. הוא זכה להכרה בזכות כישרונו הייחודי והתמדתו האמנותית, למרות פגיעת ראש קשה והגבלת שדה ראייה עקב פציעה בקרב. עבודותיו מציגות פרספקטיבה יוצאת דופן ומעוררות השראה לאמנים ולאנשים בכלל. סיפורי חייו ועבודותיו מדגישים את הרצון, היצירתיות והיכולת להתמודד עם אתגרים. שלושת הצילומים המוצגים מהווים הצצה קטנה אך מייצגת מתוך סדרה רחבה ומעמיקה, העוסקת במסע ויזואלי שתופס את תמצית הרחובות, הנופים והמפגשים של החיים.

, בנצי למד להסתגל למגבלות הראייה שלו ולהשתמש בהן ביתרון יצירתי. הוא פיתח טכניקות מיוחדות שאפשרו לו לצייר ולצלם. אחד הכלים המרכזיים בהם השתמש היה זיכרון חזותי חזק ודמיון מפותח, שאפשרו לו לתכנן ולהוציא לפועל את יצירותיו בצורה מדויקת ומרשימה.

סגנונו האמנותי של בנצי נוגע בריאליזם ובאימפרסיוניזם. בעבודותיו ניתן למצוא קשר עמוק לטבע, המביא אותו לבחור נושאים מגוונים, הכוללים נופים וטבע דומם, המציגים את העולם מזווית ראייה ייחודית. כל תמונה לוכדת רגע ייחודי וקפוא בזמן, ומזמינה את הצופה לחוויית התבוננות הקושרת את כולנו יחד.

בנצי השתתף בתערוכות רבות, שהציגו מגוון רחב של עבודותיו האמנותיות.. בנצי ממשיך ליצור ולהתפתח כאמן, לחקור טכניקות חדשות ולפתח פרויקטים אמנותיים חדשים ומרגשים.

ראיון עם בנצי:

"אני מצייר כדי לחוות את הטבע, להרגיש אותו, ממש כאילו אני חלק ממנו," משתף בנצי. "אני נכה צה"ל ממלחמת שלום הגליל, והציור הוא התרפיה שלי. אני מצייר למרות בעיית ראייה, כי האהבה שלי לציור גוברת על הכל."

בנצי מתאר את תהליך היצירה שלו: "אני מתמקד בלאפיין את הטבע, לחוות אותו דרך כל החושים – להרגיש את הריחות, לשמוע את הצלילים, לראות את הצבעים. כל אלו מתבטאים בתוך העבודה עצמה."

הוא מספר על פציעתו והשפעתה על חייו: "במלחמת שלום הגליל הראשונה, ב-82, הייתי מפקד טנק. נפצעתי קשה מאוד, סבלתי מפגיעת ראש קשה. הייתי מאושפז בבית לוינשטיין תקופה ארוכה, ונאלצתי ללמוד הכל מהתחלה – ללמוד, לקרוא, לכתוב, לדבר, לשבת, לקום, ללכת. הציור עזר לי בתהליך השיקום, הוא נתן לי כוח ותקווה."

בנצי מדגיש את חשיבותה של האמנות עבורו: "הציור הוא לא רק תרפיה, הוא דרך חיים. הוא מאפשר לי להביע את עצמי, להתמודד עם הקשיים, למצוא יופי ומשמעות בעולם. אני מאמין שאין גבול למה שאנחנו יכולים לעשות, גם כשאנחנו פגועים. הכי חשוב זה לא לוותר, להמשיך להילחם, להמשיך לחלום."

ערן קוצוק: היכל התהילה של הרוק

ערן קוצוק, צייר בן 46 מרמת גן, נפצע בצבא בגיל 21. הציור משמש לו כמרפא, כאמנות שהוא מטפח. הוא נוהג לצייר את הזמרים האהובים עליו, אותם הוא מכנה "היכל התהילה של הרוק": הביטלס, אלביס פרסלי ואלטון ג'ון.

ראיון עם ערן:

"אני אוהב מוזיקה בכלל, ורוק בפרט," משתף ערן. "האהבה שלי למוזיקה התחילה בגיל 5. בהתחלה שמעתי בעיקר אמנים מזרחיים, כמו זוהר ארגוב, אבל אחר כך עברתי למוזיקה אנגלית, בעיקר להקות רוק אנגליות ואמריקאיות. כמובן שאני אוהב גם אמנים ישראלים."

ערן מספר על פציעתו בצבא: "נפצעתי בגיל 21, במהלך שירותי הצבאי. חוץ מציור, אני גם מפסל בעץ. אני משייף את העץ, משרטט עליו בעיפרון, ואז צובע בצבעי אקריליק."

הוא משתף בתחושותיו לגבי היצירה: "אני שואב כוח מהיצירה. יש לי סיפוק אדיר כשאני גומר עבודה. זה נותן לי רוגע, תחושה של הנעה אישית."

ערן מסכם: "אני שמח להציג את העבודות שלי בתערוכה. אני מקווה שהן יגעו באנשים, יעוררו בהם השראה."

אסיף אברהמי: מסמטאות עזה לחיקו של הרבי מלובביץ'

"נעים מאוד," אומר אסיף אברהמי, סרן במילואים שנפצע בינואר 2024 במהלך שירותו הצבאי ברצועת עזה. "אני מצייר כל חיי."

אסיף, אשר מטופל בתל השומר בזמן כתיבת שורות אלה, הוא משרת מילואים פעיל וסטודנט עתידי לעיצוב תעשייתי בשנקר. הציור, שתמיד היה חלק בלתי נפרד מחייו, קיבל משמעות חדשה לאחר פציעתו.

"הציור הוא דרך חיים בשבילי," הוא משתף. "מאז ומתמיד ציירתי, התנסיתי בסגנונות שונים, מחומרים שונים. אבל הפציעה גרמה לי להתמקד בציור, להעמיק בו, לקחת אותו למקום יותר מקצועי."

אסיף מספר על תהליך היצירה שלו: "אין לי דפוס עבודה קבוע. לפעמים אני מצייר בהשראת תמונה, לפעמים אני מעתיק, לפעמים אני פשוט נותן ליד לזרום. אני אוהב לעבוד עם אקריליק, ליצור שכבות של צבע, לתת לציור עומק וטקסטורה."

אסיף משתף בסיפור מיוחד על ציור של הרבי מלובביץ' שצייר: "אחרי הפציעה, הייתי בהסברה בארצות הברית. ציירתי את הרבי מלובביץ' כמתנה לאחת המארחות שלנו, בחורה דתייה מברוקלין. הציור הזה תפס תאוצה, והתחלתי לקבל הזמנות לציורים נוספים של רבנים. זה פתח לי עולם חדש."

הוא מספר על שירותו הצבאי: "פיקדתי על צוות ביחידת אגוז. חזרתי מאפריקה בסוף 2023, והתגייסנו למילואים. היינו בצפון, ואז נכנסנו לרצועה. שם נפצעתי."

אסיף מתאר את השינוי שחל בו בעקבות הפציעה: "הפציעה שינתה את השקפת העולם שלי. אני יותר מקבל את עצמי, את המגבלות שלי. אני מבין את המשמעות של לחיות את הרגע, להעריך את הדברים הקטנים, את האנשים שאני אוהב."

הוא מסכם: "הציור הוא חלק בלתי נפרד מהחלמה שלי. הוא נותן לי כוח, משמעות, תקווה. אני שמח לחלוק את הציורים שלי עם העולם, בתקווה שהם יגעו באנשים ויעוררו בהם השראה."

חוסה רולנדו: מצייר את סיפור חייו

חוסה רולנדו פרננדס הינריש נולד ב-3.1.81 בהוואנה, קובה, ועלה לישראל בגיל 21. אך סיפור חייו של חוסה מתחיל עוד קודם לכן, בטרגדיה. אביו נהרג בתאונת דרכים במהלך ההיריון של אמו, והוא נולד יתום. כשהיה בן 7, אמו קיבלה התקף לב, והוא נאלץ לגדול אצל אחיו של אביו המנוח. "הם התייחסו אליי בזלזול, שפטו אותי והרסו לי את הביטחון העצמי," הוא משתף.

למרות ילדותו הקשה, חוסה תמיד חלם לעלות לארץ ולשקם את חייו. מיד עם עלייתו, התגייס לצבא ושירת כצלף בחטיבת הנח"ל. לאחר שירותו הצבאי, חוסה המשיך ללימודי עיצוב טקסטיל בשנקר, אותם סיים בהצטיינות. עם פרוץ המלחמה, התגייס חוסה למילואים ושירת כלוחם בעזה. שם, חווה טרגדיה נוספת – חבר טוב שלו נהרג במהלך פעילות מבצעית. חוויות אלו השפיעו רבות על יצירתו האמנותית, והוא החל לצייר בהשראתן.

ראיון עם חוסה:

"הציורים שלי הם שילוב של סגנון פיגורטיבי וסוריאליסטי," מסביר חוסה. "הם מבטאים את החוויות שלי, את הרגשות שלי, את המחשבות שלי. יש בהם גם השפעה של פוסט טראומה, של הזיכרונות הקשים מהמלחמה. אני משתמש בדימויים וסמלים כדי לספר את הסיפור שלי, את הסיפור של כל אחד מאיתנו."

חוסה מאמין בכוחה של האמנות לחבר בין אנשים, לעזור להם למצוא את עצמם ולהתמודד עם קשיים. "כל אחד יכול להתחבר לאמנות בדרך שלו," הוא אומר. "כל אחד יכול למצוא בה משמעות, נחמה, השראה. האמנות היא שפה אוניברסלית, שמחברת בין כולנו."

חוסה משתף בתחושותיו לאחר שירות המילואים: "אני לא מוצא את עצמי באזרחות. אנשים שאני פוגש מחו"ל מתייחסים אליי כמו לגיבור, אך האנשים בארץ מתעלמים. במילואים יש אחוות לוחמים, אחד מבטל את עצמו לעומת האחר."

הוא ממשיך ומתאר את הקשר שלו לישראל: "עליתי לישראל בגיל 21. התגייסתי לצבא, שירתתי כצלף. אהבתי את הארץ, את האנשים, את התרבות. הרגשתי שייך. ישראל היא הבית שלי."

חוסה הוא אמן רב-תחומי, שיוצר לא רק ציורים, אלא גם פסלים ועבודות עץ. "אני אוהב ליצור," הוא אומר. "היצירה ממלאת אותי, נותנת לי סיפוק, משמעות. האמנות היא חלק בלתי נפרד ממני."

הוא מסכם: "אני מקווה שהציורים שלי יגעו באנשים, יעוררו בהם מחשבות ורגשות. אני רוצה שהם יראו את היופי, את הכאב, את התקווה. אני רוצה שהם יראו את האדם שמאחורי הציורים, את הסיפור שלו."

יהושע שוקי לוי: מסע אמנותי מבעד לשדה הקרב

"מלחמה, קרבות, אש ועשן, טנקים, מסוקים, פחד אלוהים – כל אלו ליוו אותי לאורך חיי," מספר יהושע שוקי לוי, בן 63, נשוי, אב לארבעה בנים וסב לארבעה נכדים. "אך דווקא מתוך התופת הזו, מצאתי את עצמי נמשך אל האמנות, אל הציור."

יהושע, סא"ל במילואים פעיל, שירת בכל מלחמות ישראל מאז מלחמת לבנון הראשונה. הוא אדריכל ומרצה לאדריכלות במקצועו, אך תמיד החזיק עיפרון ביד, כאילו ידע שיום יבוא והציור יהפוך למקור כוח עבורו.

"השנה," הוא משתף, "הציור קיבל משמעות חדשה לגמרי בחיי. הוא הפך לדרך שלי להתמודד עם הטראומה, עם הזיכרונות הקשים. על מנת לשרוד את הסיטואציה, אתה כאילו מושיב בצד את הילד שבך, את התמימות, ורץ אל תוך התופת. אבל אחר כך, לפעמים אחרי שנים רבות, אתה מחזיר את הילד הזה אליך, והוא מראה לך את האור, את הצבעים, ומודה לך שלא שכחת אותו."

מקבץ הציורים המוצג בתערוכה הוא עדות מרגשת למסע האישי של יהושע. הציורים, שצוירו בטלפון הנייד באמצעות אפליקציית גוגל, מספרים את סיפורו – סיפור של מלחמה, פחד, אובדן, אבל גם של תקווה, התחדשות וחיים.

שוקי לוי מספר באומץ ובכנות על מאורעות השנה האחרונה שהציפו מחדש את הטראומה שחווה במלחמת לבנון הראשונה : "אלו יצירות מהשנה האחרונה או שנה וחצי האחרונות, בעיקר מתקופת אחרי המלחמה. זה היה עניין של לצאת מהארון בתור נפגע נפש, מהטראומה. למעשה, מה שרואים פה בציור הזה זה סיפור אמיתי ותמונה אמיתית. אפילו אני אמיתי בתוך הנקודה הזו, עם עץ אמיתי במקום מסוים בשנת 82 בלבנון. זה היה ליד מסוק, המקום שבו פגשתי את החיים ואת המוות בצורה הכי ישירה – פצועים והרוגים פעם ראשונה בחיים. לא הייתי לוחם שריון, אבל נעצרתי במקום שבו נאלצתי לפנות את החברים שלי מהגדוד, שנפצעו ונהרגו שם. וזו ממש התמונה, העץ הזה, שעד היום רואים אותו בגוגל מפות".

"הציורים האלה," מסביר יהושע, "הם כמו יומן אישי שלי. הם הדרך שלי לעבד את החוויות הקשות, לשחרר את הכאב, ולהתחבר מחדש אל עצמי. אני מצייר את מה שאני רואה, את מה שאני מרגיש, את מה שאני זוכר. אני מצייר כדי להבין, כדי לרפא, כדי להמשיך הלאה."

יהושע משתף בתחושותיו לגבי השתתפותו בתערוכה: "היה לי חשוב להשתתף בתערוכה הזו, כי אני מאמין שיש בה כוח לרפא, לנחם, לתת תקווה. אני רוצה שנפגעי נפש אחרים יראו את הציורים שלי, וידעו שהם לא לבד. שיש אור בקצה המנהרה, ושיש דרך לצאת מהחושך."

בשביל שוקי לוי הציור הוא תרפיה, הוא מאפשר לו להביע את עצמו, להתמודד עם השדים הפנימיים, ולמצוא משמעות חדשה לחיים. "אני מקווה שהציורים שלי יעוררו השראה באחרים, ויעזרו להם במסע הריפוי שלהם".

עוד עבודות מתוך התערוכה :