קולות מהכיכר: נכדת החטוף המבוגר, פעילה חברתית, ואיש אמונה – לילה אחד בכיכר החטופים, רגע לפני עסקת השחרור
איתן אלחדז ברק
שעת ערב מאוחרת. ירח מלא טיפס גבוה בשמיים. על אף הדיווחים הרבים והציפייה המתוחה לאישור עסקה לשחרור החטופים, כיכר החטופים, שבימים אחרים היא מוקד שוקק של מחאה ותקווה, הייתה ריקה כמעט לחלוטין. רוח קלה נשבה ואני מבחין בכמה דמויות
מלחמת חרבות ברזל הותירה צלקות עמוקות בלב החברה הישראלית, ובעיקר בלב המשפחות שיקיריהן נחטפו אל תוך רצועת עזה. הכיכר הזו, שהפכה לביתם השני, נותרה כעדות אילמת לכאב, לחוסר אונים ולתפילה בלתי פוסקת.
הגעתי אל הכיכר ביום שני בלילה, , מצאתי קומץ דמויות, שכל אחת מהן נושאת סיפור אישי, שזור ברכבת הרים רגשית של תקווה וייאוש.
את נועם ספיר , סטודנטית צעירה בת 21 למשפטים ונכדתו של שלמה, החטוף המבוגר ביותר, פגשתי ברחבה הגדולה שממול ספריית בית אריאלה. דוברת מטה משפחות החטופים "הקפיצה" אותה להתראיין לערוצי תקשורת שונים למהדורות הלילה. עיניה היו אדומות מבכי, אך היא שידרה תעצומות נפש מרשימה מול המצלמות. "אני משתדלת לא לחשוב על הרגע שהוא ישוחרר," אמרה בקול רועד, "אחרי כל כך הרבה אכזבות, אני פוחדת לקוות." היא תיארה את סבה, אדם אופטימי ושמח, שתמיד היה אהוב על ידי משפחתו וקהילתו. "סבתא שלי כמעט נחטפה איתו," הוסיפה נועם, קולה נשבר, "היא עכשיו בעומר, סורגת, מנסה להעביר את הזמן."
לא רחוק משם, עמד **אלי**, אביה של לירי אלבג החטופה, פניו חתומות בדאגה. הוא נראה מתוח וכאוב, כבר נמאס לו מהראיונות הרבים. "אני רק מבקש לראות את הבת שלי," אמר בקול שבור, "היא סובלת שם, אני לא יכול לשאת את המחשבה על מה שעובר עליה." בצד, הוא נשמע כועס כשהוא מדבר בטלפון עם נציגי משפחות החטופים, כנראה מתוסכל מחוסר המעש וחוסר הוודאות.
באוהל שהוקם לא הרחק מהמנהרה ששימשה כדוגמה, פגשתי את שלמה רענן, מייסד ארגון "איילת השחר". הוא סיפר לי על האוהל שהקים בכיכר לפני למעלה משנה, ועל תחושת הסולידריות והאחווה שנוצרה בין האנשים במקום. "אנחנו יושבים כאן ולומדים, אנשים מכל גווני החברה הישראלית," אמר שלמה, "יוצאי צבא, חרדים, חילונים, כולנו אחים בצרה הזו." הוא הדגיש את החשיבות של נוכחותם בכיכר, "כדי להראות למשפחות שאנחנו איתם, כדי לתמוך, כדי לא לשכוח."
עזבתי את הכיכר ופניתי לרחוב הסמוך, שם, מול שער בגין של הקריה, התקיימה הפגנה קטנה אך רועשת. בין הקולות הקוראים לחזרת החטופים ולהפסקת המלחמה, פגשתי את יפעת קלדרון , בת דודו של עופר החטוף :"עד שאני לא אראה את עופר בעיניים שלי, נכנס לגבול ישראל, אני לא באמת אאמין," אמרה, "אבל אני מקווה, אני מתפללת, אני דורשת את שחרורו כל יום."
הדיווחים על עסקה קרובה הותירו את האוויר טעון בציפייה דרוכה. האם הלילה הזה יהיה אחד הלילות האחרונים של הכיכר? האם המשפחות יזכו סוף סוף לחבק את יקיריהן?
