אושרת משרקי, עובדת סוציאלית ויזמת חברתית שהקימה את מיזם 'וידויים מהסוכה' בו אנשים מכל הארץ שולחים לה את סיפורם האישי, אותו הם מקריאים בכל שנה בחול המועד בערב אליו מגיעים מאות אנשים במה שהפך למסורת מקומית. "זו אישה שמוכיחה שגם יוזמה קטנה יכולה להפוך לגל של השראה"
איתן אלחדז ברק
"הכל התחיל מרעיון פשוט", מספרת משרקי בעיניים נוצצות. "במהלך מבצע 'צוק איתן', לפני עשור, מצאתי את עצמי מקשטת את הסוכה עם ילדיי לצלילי השיר 'מתנות קטנות'. התחלנו לנתח את מילות השיר, להבין את המשמעויות הנסתרות, ופתאום הבנתי שיש כאן פוטנציאל אדיר לחיבור ולעשייה חברתית."
משם הדרך הייתה קצרה. משרקי פרסמה את היוזמה ברשתות החברתיות, הזמינה את הציבור הרחב לפרש את מילות השיר ולבצע משימות חברתיות קטנות. התגובות לא איחרו לבוא. "קיבלתי אלפי סיפורים מרגשים, מכתבים מלב אל לב, שחשפו בפניי את העוצמה, החמלה והרצון הטוב שקיימים בחברה הישראלית", היא משתפת.
מאז, משרקי לא עצרה. היא ייסדה יחד עם ערן רולס את קבוצת "הכיפות השקופות", מרחב וירטואלי המאגד בתוכו אנשים מכל גווני הקשת הפוליטית והדתית. "דווקא בתקופה של פילוג ושסעים, חשוב לי להראות את היופי שבחיבור", היא אומרת. "התפילה המשותפת ביום העצמאות, בהשתתפות חרדים, דתיים וחילונים, היא דוגמה מרגשת לכוחה של אחדות."
בכל שנה נבחר ערך שמלווה את הסוכה החברתית של משרקי שמעוצב גם ברוח הנושא. בשנה שעברה נבחר הערך: "האומץ לשנות", בו היא מזמינה אנשים לשתף ברגעים מכוננים בחייהם, רגעים בהם גילו אומץ לבצע שינוי משמעותי. "קשיש בן 93 שמצא את הכוחות לעבור לדיור מוגן, בחור צעיר שהתמודד עם פוסט טראומה והפך למטפל – כל סיפור הוא עולם ומלואו, מקור השראה לכולנו", היא אומרת בהתרגשות.
לאחרונה, חוותה משרקי שעובדת כעובדת סוציאלית במחלקת סיעוד בביטוח הלאומי, אובדן אישי כבד – מות אימה. "ליוויתי אותה בחודשים האחרונים לחייה", היא מספרת בקול רועד. "הבנתי איזו עוצמה היא נתנה לי, וכמה חשוב להעביר את הכוח הזה הלאה."
כך נולד מיזם "כוחה של אמא", בו היא מזמינה את הציבור לשתף בסיפורים על אמהות שהיוו מקור השראה עבורם. "השנה, לצערנו, אימהות רבות חוו אובדן ושכול. אני רוצה לתת להן במה, לאפשר להן לשתף בכאב ובכוחות, ולהראות לכולנו שאפשר לצמוח גם מתוך הקושי."
משרקי שולפת מכתב שהגיע אליה מדקלה אור, בת 44 נשואה עם שלושה ילדים. עו"ד ובעלת תואר שני במנהל עסקים, מנהלת מחלקה במשרד ממשלתי.אור נכוותה קשות ברגליה בגיל שנה וחצי וההתנהגות של אימא הזכירה לי את הסרט 'פורסט גאמפ' : "אמא מספרת שכשהייתי נכנסת לחדר באירועים או מסיבות כל העיניים היו מופנות לרגליים שלי, וכששאלתי את אמא למה מסתכלים עלי היא תמיד הייתה משיבה "כי את הכי יפה" ולכן היה ברור שיסתכלו עלי וככה גדלתי, זה בנה לי את הביטחון ועשה אותי מי שאני היום". אור מציינת, "שכן היו ילדים שצחקו או העירו הערות אבל אני פשוט עניתי והסברתי שאלה כוויות וגם שיתפתי איך זה קרה. מהמקום הבטוח שלי עם העוצמה שאמא הקרינה".
בחור שאני פוגש בערב המרגש שנערך בחול המועד סוכות בביתה של משרקי בקרית אונו משתף אותי, "זה טוב לשמוע גם את הסיפורים הקטנים של האנשים, כי כל אחד מתמודד ויוזמה כזאת מעוררת השראה בכולנו".
משרקי היא דוגמה לאישה חזקה, אמיצה ורגישה, שיודעת להפוך כאב אישי לעשייה חברתית משמעותית, תזכורת לכולנו שגם בימים קשים, יש מקום לאהבה, לחיבור ולעשייה.
