כשהבנתי את גודל השעה ההיסטורית בבוקר החג שייזכר לדיראון עולם קמתי ועשיתי מעשה: אספתי את השברים של מה שנותר מתפיסת עולמי ומתוך היגון והצער, האימה וחוסר הוודאות יצאתי למסע אישי – לאומי בנבכי הנפש ובמשעולי הארץ. שם פגשתי פסיכולוג שמתמחה במצבי חירום רוחניים, בהלוויה צבאית בשעת לילה קבלתי שיעור לחיים ולבסוף פגשתי קצין מילואים שלימד אותי על 'הצד המואר של המלחמה'.
איתן אלחדז ברק
בימים הראשונים עוד ניסינו להבין את גודל האסון שניחת עלינו כאשר עוד ועוד עדויות מצטברות. כך יומיים לאחר הטבח פגשתי בבית החולים את סהר בן סלע (30) שרק רצה לתפוס ראש במסיבה של הנובה ונקלע שלא בטובתו למחזה אימים שלא דומה לשום דבר שהכרנו. העדות המטלטלת שלו כשהוא חבול ובוכה יחד עם עוד עשרות עדויות שהחלו להגיע לאוזנינו מלווים בסרטונים קשים לעיכול הכניסו את כולנו לתחושת אבל קולקטיבית. היה אפשר לחוש את זה באוויר. אנשים הסתובבו שפופי ראש ואפילו לומר 'שלום' אחד לשני נחשב כמילת גנאי.
כמה ימים לאחר מכן לא שיערתי מעודי שאת אחד השיעורים החשובים ביותר שאני אקבל על חוסן ותקווה יקרה בשעת לילה מאוחרת בין הקברים הטריים בהר הרצל. אותו 'הר הדמעות', שבשבועות הראשונים למלחמה הפנסים והרמקולים לא פסקו מלעבוד ובכל רגע נתון גלגל פרחים היה מונח מחדש ורק הנשים המקוננות שעמדו בכניסה וחילקו סנדוויץ' ופסוקי תהילים ידעו את גודל הצרה.
והנה שם הדמעות ירדו למול ההספד קורע הלב של הלל גרנות, אחותו האבלה של סרן אביתי גרנות ז"ל שאמרה מדם לבה השותת: "תאהבו אותנו, תאהבו אתכם, תאהבו בשם אח שלי, כי אנחנו נלחמים בשם האהבה: האהבה לילדים שלנו, האהבה להורים שלנו, האהבה לאחים שלנו, האהבה לעם ולארץ שלנו. תנו לשברים של הלבבות שלנו להתאחות ללב אחד גדול בשם אח שלי – כי רק האהבה תנצח".
עתות משבר ומצבי קצה דוחקים את האדם לפינה ושם נדמה שפניו האמיתיות מתגלות במלוא כיעורם או יופיים.
סרן אמיתי גרנות הוא בנו של הרב תמיר גרנות ראש ישיבת ההסדר 'אורות שאול' בדרום ת"א. כשהגיע תורו להספיד הוא נשען על שני בניו תוך שהוא מגייס תעצומות נפש והוא קרוע בין לבו הדואב לבין שכלו המורה לו את צו השעה: "עומד לפניכם אבא שבור, רצוץ עם לב נשבר ונדכה. אבל זה לא כל הסיפור: כי כאן מסביב ובעוד מעגלים ובתוך כל עם ישראל יש המון, המון אלומות אור, של כוח, גבורה ושל צדק, חסד וחברות. של אומץ לב, של אמונה, מסירות נפש וקדושה. אנחנו יודעים שאנחנו עכשיו שבורים ורצוצים והלב שלנו נשבר וחושך על פני תהום, אנחנו יודעים שנתגבר 'ויהי אור".
זה כבר היה קרוב לחצות הליל ונדמה שחושך על פני תהום אבל מאי שם בקעה אלומת אור. באותה שעת משבר ראינו איך החברה האזרחית התגייסה במלוא תפארתה: "בשבוע הראשון למלחמה" נזכר ירין בן דוד מוזיקאי שערך ערבי שירה מקודשת לניצולי הנובה "הייתי באטרף של התנדבויות, חילצתי כלבים מהעוטף אבל אז קמתי ואמרתי לעצמי : "אבל מה זה יעזור. איך הטיפה הזו של האור בתוך האוקיינוס של החושך יכולה לעשות פה איזה שינוי ? הייתי ב'סטייט אוף מיינד' של זה שבועיים ומה שעזר לי לצאת מזה זו המחשבה 'שזה בכלל לא משנה. החושך שבחוץ, הממסד והפוליטיקאים ומה שכן משנה זה האנשים".
ואנשים התנדבו בכל מקום: בשדרות פגשתי את החמ"ל של 'אחים לנשק'. בצומת סעד פגשתי את יוסי אברהם שנטש את העסק שלו ופתח דוכן שמציע מזון ובגדים לחיילים בעוטף ללא עלות.
מחקר מעניין של 'האוניברסיטה הפתוחה' שנערך במהלך השבוע השלישי ללחימה, מגלה כי 41% מהנשאלים התנדבו בצורה כזו או אחרת כולל יוזמות חברתיות וקהילתיות ( זאת בהשוואה 31% ב-2019 ו-22% ב-2020)
מהמחקר עולה כי לא רק נתרם 'זמן' אלא גם בכל הקשור לתרומות בשווי כספי נראה שהחברה הישראלית התגייסה במלוא עוזה ופתחה את הארנק – מהמחקר עולה כי התרומה הכספית השבועית הממוצעת לאדם היא 458 ש"ח, שזה כמעט כפול מהסכום שתועד בדיווחים דומים בעבר. כמעט שני שלישים מהציבור (62%) נתן כסף או סחורה, כולל חלב אם ותרומות דם, ליוזמות שונות
דוד מעוז ישראל הוא פסיכולוגי רפואי מומחה בתורת הנפש של ויקטור פרנקל ('לוגותרפיה') ומנהל המיזם לטיפול במצבי חירום רוחניים במכון מצפן – מחקר, פיתוח ויישום המשמעות בחיים. פניתי אליו כדי להבין איך אפשר למצוא משמעות בעולם שאחרי השבעה לאוקטובר בו לנגד עינינו התפרקו מושגי יסוד ובלבול בין אמת לשקר כך שאפילו "המילים" עצמם, "מרוקנות מכל תוכן" כפי שהזהיר המשפטן ד"ר טל בקר. בקר חבר בצוות ההגנה הישראלי בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג בו ישראל מואשמת ברצח עם ולנו לא נותר אלא להביע צער על זילות המושג.
ישראל מעוז מאבחן שני מושגים מאוד בסיסים שהתפרקו מאז אירועי 'השבת השחורה' : "הראשון זה ההתמוטטות בתפיסת ההשגחה – זה המענה האנושי לשאלה "מי שומר עלי" או "מי יכול להבטיח את קיומי?", "או האמונה שברגע האחרון יגיע מישהו ויציל אותי מפני נפילה לתהום". הכתובת יכולה להיות אלוהים או כל מושא רוחני אחר. היא יכולה להיות מנהיגי המדינה, הקהילה שלנו או אפילו ההורים שלנו". הדבר השני זו החשיפה של טבע האדם. מיהו האדם? ממה הוא עשוי? כלומר כל מיני שאלות שנמצאות בבסיס היכולת שלנו ליצור אמון ביחסים ולהיות חלק מהפעילות האנושית. התפיסה של האדם שפתאום יכול לעשות מעשים כאלה מזעזעים ולפגוע באופן נוראי שכזה באנשים חפים מפשע,
ברמה העמוקה והלא מודעת אנו שואלים אז מה זה אומר עליי ? מה זה אומר על האנשים שמקיפים אותי, מה זה אומר על האנושות ?".
לתפיסתו של מעוז גם בשעות הקשות הללו אפשר למצוא משמעות: "הרי מה זה 'הלוגותרפיה' – זה למצוא משמעות תחת התופת. זה מה שויקטור פרנקל עשה כשהיה אסיר באושוויץ. הוא עושה זאת ממש תחת שמי התופת באמצעות הממד הזה שאפיין אותו כבעל חשיבות מכרעת ביצור האנושי – הממד הרוחני. בממד הזה קיים כוח אנושי לחוות תחושת משמעות בכל רגע, בכל שעה עד הנשימה האחרונה. אני נזכר באחד הסרטונים שפורסמו בו נראית אחת המשתתפות מהמסיבה שמוצאת מחסה בשיח בשדה ותוך כדי יריות שנשמעות ברקע היא עושה מה שנקרא 'עבודה רוחנית פנימית' כדי לשמור על העולם הנפשי שלה ממש בזמן אמת. זה מתיישב על ליבת האמירה של פרנקל שאנחנו מוגבלים ביכולת שלנו לשנות לעיתים את התנאים החיצוניים של המצב אבל תמיד יש לנו את החירות לקבוע את העמדה וזה בדיוק מה שממד הרוח של האדם יודע לעשות".
בכנס השנתי 'מקום לדאגה', של המטפלים הפסיכואנליטיקאים בישראל בעקבות המלחמה הכריזה פרופ' חביבה פדיה מהאינטלקטואליות החשובות בתקופה זו, "על מותו של הפוסטמודרניזם" בהרצאה בה הייתי נוכח ואל מול מאות מטפלים, חוקרים ואנשי רוח היא קבעה כי: "הנחות היסוד של העידן הפוסט מודרני הגיעו עד כדי אבסורדום לכן צריך שיח חדש. אך אין בנמצא אינטלקטואלים בעלי שיעור קומה שמסוגלים לחשוב מחדש את השיח הפוסט מודרני ולהציע משהו אחר".
בכנס נוסף בשם, 'פסיכדליה ומלחמה' דיברו על 'הצד המואר' של המלחמה': כך שבעוד שהנתונים המחקריים מראים שלאחר אירוע טראומתי בין 20% ל 30% יחוו 'פוסט טראומה' (PTSD) הרי כל היתר 'יצאו מזה'. אך הנתון שפחות מדברים עליו הוא שבין 30% ל 70% יחוו מה שקרוי בעגה המקצועית : 'צמיחה פוסט טראומטית' (PTG) בה האירוע המעצב יהווה זרז לשינוי חיובי בחייהם של אלו שחוו זאת
רס"ן מיכאל הופמן (31) קצין שיתוף אש של פלס"ר שיריון מספר על תחושה כזאת לאחר שירות מילואים אינטנסיבי בעזה: "חווית הלחימה בתוך תנאי לחץ דומה למעין טריף אחד ארוך של שימוש בפסיכדלים" הוא טוען ולא בכדי. הופמן הוא בעל עבר עשיר בשימוש בפסיכדלים וממייסדי פורום 'מדברים פסיכדליה'
הופמן מצביע פה על תופעה שקובעי דעת הקהל מדירים מהשיח או לכל הפחות מתייחסים בלעג ומבטלים כלאחר יד אך פרופ' ג'ף קרייפל, מחוקרי המיסטיקה הבולטים בעולם מצביע על קשר מובהק בין מלחמה, אירועים טראומטיים ורגעי משבר לבין חוויות רוחניות עמוקות ובראיון ל'הארץ' לפני חודשיים מניח "כי רבים ישובו מהקרב עם חוויות שנחשבות כבלתי אפשריות, תנו לדברים האלה מקום" הוא מבקש
הופמן גילה במרחבי הלחימה הקשוחים והאלימים: "מרחב לשינוי טרנספורמטיבי שכולל צמיחה, חיבור אנושי ובחינה מחודשת של העצמי, ובעקבות כך – מציאת כוחות שלא ידענו שיש לנו".
